אישה חכמה לא רוצה להיות אויב של אף אחד; אישה חכמה מסרבת להיות קורבן של אף אחד. מאיה אנג’לו
במשך כל השנים שבהן פיתחתי תודעה כמו שלי, חטפתי כל הזמן סטירה בפרצוף על ידי הסטנדרטים הליבוניים של היקום והחלק הכי קטן שלו לגבי איך נשים צריכות להיות. אישה תמיד מצטיירת כמתנה מהשמים, יפה ואלגנטית, או כבת מלוכה במצוקה שניצלה על ידי גיבור שגורם לה להתעלף, או מכשפה רעה מאחורי כישלון של כל גבר. אבל אישה היא לא מתנה, היא לא רכוש, היא לא נכס. אישה היא לא מישהו שצריך להציל, אם צריך להגן עליה, אז ממה? וכן, הפסקה הזו תמיד נוכחת במאמרים הפמיניסטיים שלי. הדבר המעייף ביותר בלהיות אישה היא העובדה שאנחנו עדיין צריכים להיאבק על תדמיתנו כאינדיבידואלים, וזה נטייה לאופן שבו הגעתי לרעיון שמטרת המין האנושי היא לפרוץ מהשלשלאות של הסטריאוטיפי. . בני אדם מנסים להפריך ולהרוס את מה שקיים, מאמונות ועד אורח חיים ואפילו לצבע הנכון של המכנסיים שיתאים לגרביים שלך. הדחף הזה להשתחרר הוא הסיבה שבגללה חוסה נורה בפארק, למה רומיאו ויוליה מתו, ומדוע כל המהפכות והמלחמות התרחשו.
גרייס אוגוט או גרייס אמילי אקיני, הסופרת הקנייתית שבמקרה היא המחברת של הסיפור ‘הגשם הגיע’ וסיפורים רבים אחרים, הציגה את רגע “הפריצה” דרך מאבקן של הדמויות בשרשראות המחייבות של מסורות ותרבות . רבים מסיפוריה מתרחשים על רקע הנוף של אגם ויקטוריה והמסורת של אנשי לואו. אנשי לואו מעניינים, למעשה מעניינים מדי, במיוחד המסורות שלהם. הם לא מתרגלים את הטקס הנפוץ של ברית מילה לזכרים; במקום זאת הם שולפים 6 שיניים קדמיות כסימן של חניכה לקראת גבריות. ומסורות אלו הן הנושא המשותף לסיפורי אוגוט, כולל פולקלור, מיתולוגיות ולעיתים מסורות בעל פה.
הנושא הזה הוא למעשה המרכז של “הגשם הגיע”, סיפור על בתו של צ’יף שנבחרה על ידי האלים להקרבה על מנת שהגשם יבוא. הסיפור נקרא במקור “שנה של הקרבה” אבל השתנה לאיך שהוא עכשיו בגלל סיבות שלא ממש נכנסתי אליהן. ההשראות של אוגוט בכתיבה היו בעיקר מהסיפורים של סבתה לה כשהייתה עדיין צעירה ותפיסתה לגבי קונפליקטים של מסורת בחברה הוזנה עוד יותר כשעבדה כאחות ומיילדת גם באוגנדה וגם באנגליה. היא גם ייצגה את אנשיה בארגון אונסק”ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו”ם).
בסיפור “ירד הגשם” הוצגו אינספור אמונות מסורתיות וחוקים חברתיים. התבסס אלמנט ההקרבה, דיכוי זכויות הנשים, אי השוויון בין המינים וכוחן של מסורות. הצהרה זו תוסבר באמצעות הניתוחים הבאים.
לאבונגו
הסיפור מתאר את לאבונגו כצ’יף שבמשך כל חייו ניסה לקבל את הסדר של אבות לואו. הוא התחתן עם חמש נשים כדי שיוכל להשיג בת, והגיעה אוגנדה, אבל הבלבול התחיל כשהאבות הקדמונים נכנסו לאיש הרפואה, חלומותיו של נדיתי, שאוגנדה נבחרה להיות החתיכה להקריב למפלצת האגם כדי לסיים הבצורת ולפתות את הגשם פנימה.
ישנן שתי השלכות של הקרבה בדמותו של לאבונגו. הראשון היה כשלא הייתה לו ברירה אלא להתחתן ולהתחתן שוב עד שלבסוף תהיה לו בת, שכאמור, למרבה האירוניה, נלקחה ממנו, מה שהפך את מאמציו לבלתי רלוונטיים, אם יורשה לי לומר.
הקורבן השני הוא בתו. כראש העם, הוא מחויב לבחור תמיד בשיפור העיירה על פני כל דבר או כל אחד, גם אם זו משפחתו, או הוא עצמו. אז התחיל הסכסוך בין תפקידו כצ’יף וכאב.
”אף פעם בחייו הוא לא עמד בפני החלטה כל כך בלתי אפשרית. סירוב להיכנע לבקשתו של מוריד הגשם פירושו להקריב את כל השבט, לשים את האינטרסים של הפרט מעל אלו של החברה. יותר מזה. המשמעות היא אי ציות לאבות הקדמונים, וככל הנראה למחוק את אנשי הלואו מעל פני האדמה. מצד שני, לתת לאוגנדה למות ככופר עבור העם יגרום לנכה לצמיתות של לאבונגו מבחינה רוחנית. הוא ידע שלעולם לא יהיה שוב אותו צ’יף”.
הוא נקרע בין מסורת למשפחה, אבל ככל שהסתירות בעולם מסתיימות, אחד ההיבטים המנוגדים גובר, וזה תפקידו כצ’יף גדול. הוא בחר לתת לאוגנדה ללכת לאגם ולמות למען הגשם שיבוא, כדי שהאנשים יחיו, כדי להישאר כצ’יף הגדול שתמיד שם את העיר במקום הראשון.
אוגנדה
“האבות בחרו בה כקורבן למפלצת האגם כדי שיהיה לנו גשם.”
זה הקו שאמר לאבונג’ו בפני העם כהכרזה על גורלה של אוגנדה. אוגנדה היא המפקדת של הבת של אנשי לואו, ובכל זאת, מעמדה לא עזר לשנות את גורלה. היא נבחרה על ידי האבות הקדמונים ולא היה דבר שלא היא ולא אביה יכולים לעשות נגד זה.
אוגנדה הוא שם שפירושו המילולי ‘שעועית’ בגלל עורה הלבן, דבר נדיר אצל אנשי לואו שהם ילידי הובנה.
כשמשפחתה ישבה בתוך החדר איתה בחוץ, היא חשבה שאולי הם רק מתכננים את החתונה שלה, וזה לבדו מסמל את חוסר היכולת של נשים בחברה שלהן לעמוד בעניין הנישואים שלה. אבל העובדה היא שאוגנדה וכל הנשים האחרות בחברה שלהן פשוט מקבלים את זה כחלק מחייהן, ולא הוצג שום זכר להתנגדות מאף מין נקבה. הם פשוט מקבלים דברים שיש לחברה להציע, זה לא משנה אם זה מגיע להם, מה שהם מכתיבים, וזה לבדו הוא הקרבה.
היא פחדה בהתחלה, וזו תגובה טבעית אם ידעת שהחיים שלך צריכים להסתיים למען ביטחון הרוב, אבל היא עדיין הלכה בגבורה לבדה אל האגם ונכנעת למותה שלה. האומץ שלה כבר היה מבוסס, והעניק כבוד לנבחרת הנשים, אבל אוגוט עשה טוויסט. האיש שאוגנדה אוהבת, וברור שאוהב אותה בחזרה, בא מאחוריה באמצע מסעה לאגם, ומציל אותה.
“עלינו לברוח במהירות לארץ הלא נודעת,” אמרה אוסינדה בדחיפות. “עלינו לברוח מהזעם של האבות ומהנקמה של המפלצת”.
בדיוק כשהמצב מתקשה, כשהיא יבשה כולה בלי מים לשתות, בא גבר ומציל אותה. אוסינדה, הגדולה והנפלאה, באה לעזרתה. זה כל כך קלישאתי בכל כך הרבה רמות כמו איך סופרמן תמיד מציל את לויס ליין, כמו ספיידרמן למרי ג’יין. גברים מאחורי מסכות הגיבור, מה שמזכיר לי איך מוצגות דמויות גיבורות על נשיות עם תחפושת מינימלית ושיער מושלם בין כל הקרבות והפעלולים. האופן שבו התקשורת מציגה יופי גורם לי לרצות להקיא.
מה זה באמת אומר להיות אישה? בסיפור הזה יש הרבה מראות שמשקפות נשים. אוגנדה היא האישה שמקריבה קורבנות. אפילו במיתולוגיה היוונית, נשים מקריבות קורבנות, אפילו אלים. הסטיה הקריבה את כסאה למען דיוניסוס. אמה של אוגנדה היא גם השתקפות אחת. אמה הייתה עצובה, למעשה מבוהלת, שבתה היחידה צריכה למות כדי לגרום לאחרים לחיות, אבל הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות זה לבכות. נשים לפעמים חסרות אונים. הם תמיד תחת בעלים ותחת חוקים חברתיים, ואני לא מתכוון לזה פשוטו כמשמעו.
בסופו של דבר, אוגנדה ברח עם אוסינדה מהעיר וכל אנשיה. היא נכנעה להצעתה של אוסינדה לברוח ולחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה, הרחק ממפלצת האגם, הרחק מעיני האבות הקדמונים והרחק ממשפחתה. ובדיוק כשהם הפנו עורף, השמים חשכו ונשאו טיפות מים. ירד גשם. כל אחד קיבל את האושר שלו.
גֶשֶׁם
גשם הוא אחד הסמלים הכי רגשיים שנעשה בהם שימוש בספרות, ובסיפור הזה כל מעשי הדמויות קשורים לגשם הזה. תושבי העיר החלו להיכנס לפאניקה כי עבר זמן רב מאז שירד גשם לאחרונה והמשאבים שלהם אוזלים, והפחד מהמוות בקרבם החל לעלות עם בוא הבצורת. וכמו שאומרים, זמנים נואשים דורשים צעדים נואשים, אז העם הגיע להחלטה להקריב אישה שעדיין לא פגשה גבר, כלומר ‘בתולה’, כדי להניב גשם, שזה דבר מאוד ברברי לעשות. . כל עניין ההקרבה הזה שקורה בסיפור גורם לי לחשוב שבכל הסיפורים שקראתי, זה ‘חובה’ שמי להקריב הוא תמיד אישה בתולה, גם בתנ”ך (בתו של יפת). למה לא גבר בתול?
בכל מקרה, בסוף הסיפור, גם אם אוגנדה לא באמת הוצעה למפלצת האגם ולא נטרפה אותה, השמיים עדיין יורדים גשם. זה יכול לומר שדי בקבלת גורלה של אוגנדה ככבשה מקרבת כדי לרצות את האבות הקדמונים ולתת להם את הגשם שהם רוצים.
הסיפור הזה הוא הוכחה לאופן שבו מסורות משפיעות על החלטות ומעשיו של האדם. מה שאנחנו היום כיחידים וכמין האנושי בכלל, הוא תוצאה של מאות ומאות שנים של התניה. מי אמר שהמסורת והאמונות של האדם שגויות? מי אמר שאנחנו שייכים לדור של מטומטמים שהמוח שלנו מוחלף בעולם וירטואלי שפיתחנו ומתקיימים איתו ביחד, שנקרא אינטרנט? מה זה באמת אומר להיות אישה? מי קובע את הנורמות? אני לא יודע את התשובות לשאלות שלי, כל מה שאני יודע זה שלכולנו יש מוח משלנו וזו אחריות להשתמש בו בפועל.