admin

אנו עורכים מספר תערוכות וירטואליות בסביבות ארגוניות מפוקחות מקרוב, מוצלחות מאוד ואהובות מאוד על המשתתפים, המתקיימות באופן מקוון לחלוטין – ללא מקבילה אישית. עם זאת, הגדרת ההצלחה של ירידים וירטואליים אלה שונה ממה שתעשיית הכנסים תחשב כהגדרה של תערוכה מוצלחת. מה שאני צופה שיקרה הוא שכל מחלקת שיווק תטווה בתערוכות וירטואליות כחלק מתמהיל השיווק שלה. פוסט זה עשוי להיראות כמו התבוננות פנימית או אוסף של לקחים. כפי שקורה בדרך כלל בכל תרגיל בהתבוננות פנימית, ייצא מזה טוב. על ידי הבנה והתעמתות עם הסיבות לכישלון של תערוכות וירטואליות לממש את הפוטנציאל האמיתי שלהן – של היכולת לחבר מיליוני עסקים ברחבי העולם – אני מקווה להקל על חשיבה על האקלים הנכון לשגשוג של ירידים וירטואליים.

זה רק עניין של זמן עד שירידים וירטואליים יהפכו פופולריים כמו רשתות חברתיות. רשתות חברתיות מוגבלות לאנשים שמכירים זה את זה דרך מידה מסוימת של הפרדה. תערוכות וירטואליות, לעומת זאת, מאפשרות מפגשים מקריים. בכך טמון הכוח והפוטנציאל שלהם.

1. תערוכות וירטואליות עשויות לחבר עסקים, אבל הן לא מצליחות להתחבר רגשית לאנשי מקצוע עסקיים. יותר מעניין לשמוע על רומנטיקה מהחיים האמיתיים שצמחה מאתר היכרויות מקוון מאשר לשמוע על עסקה עסקית מוצלחת דרך ליד שנמצא בתערוכה וירטואלית. שמעתם פעם על שני עסקים שמתאהבים זה בזה אצל שדכנית באינטרנט, ורוצים לעשות עסקים ביחד? גם אם נשמע עליהם, יש אולי מעט מאוד תרחישים שבהם הם יכולים להפוך לסיפורים בעלי אינטרס אנושי.
2. משתתפי תערוכות וירטואליות לא אוהבים לחלוק את סיפורי ההצלחה שלהם. כאשר ניסינו תערוכת סחר לתעשיית מוצרי קידום המכירות כבר באוקטובר 1999, עשיתי כמה שיחות המשך כדי לברר אם נוצרו פניות והזמנות אמיתיות. למציג למעשה מישהו הזמין הזמנה ישירות לאחר ביקור בדוכן הוירטואלי שלו. הנה הבעיה. מסיבות תחרותיות, הוא לא רצה שאפרסם את זה. לפני כחודש שמעתי שמציגה וירטואלית דיברה על 2 חוזים בהם זכתה לאחר ביקורים מקוונים בדוכן הוירטואלי שלה מקונים של תאגיד גדול של Fortune 100. שוב, מסיבות תחרותיות, היא נמנעה מתשומת לב תקשורתית. שמעתי שלקח 15 שנה עד שלחם פרוס הפך לפופולרי במיוחד. אני מאמין לתערוכות וירטואליות תהיה הצלחה גדולה יותר ברגע שזה לא סוד כל כך שמור.
3. תערוכות וירטואליות שקופות מדי. ניתן לעקוב אחר כל קליק על העכבר בתערוכה וירטואלית. מארגני תערוכות יישאו באחריות ביתר קלות לתמורה על התערוכות שהם מספקים למציגים. קל לזהות ולנתח את ההחזר על ההשקעה בתערוכת סחר וירטואלית במונחים מוחלטים. בתערוכת סחר בעולם האמיתי, ישנם מספר היבטים סובייקטיביים המשפיעים על תפיסת המשתתפים האם הם רואים בתערוכה הצלחה או לא.
4. תערוכה וירטואלית היא אנדרדוג ללא מעודדות. ללא יוצא מן הכלל, בכל פעם שהזכרתי תערוכות וירטואליות בפני משווקים ומציגים הם תמיד הביעו התלהבות עצומה מהערך שלה. עם זאת, כאשר נתפס כתחליף לתערוכות אישיות זה עורר תגובות מעורבות חזקות. לעתים קרובות הופעה בתערוכה היא בריחה מהתא. זה הזמן שבו אפשר לשלב טיול למקומות אקזוטיים יחד עם המשפחה ולעשות חופשה קטנה. תערוכות וירטואליות אינן רק נלחמות בתפיסות מוטעות לגבי מה הן יכולות לעשות עבור עסק, אלא הן למעשה מתחרות עם שעות הפנאי של מנהל שיווק. תערוכות וירטואליות יורות לעצמן ברגל כשהן מנסות למצב את עצמן כמסייעות למנהל עסקים לבלות זמן איתה או עם משפחתו. לבקש ממישהו לוותר על תערוכות אישיות ולעשות רק תערוכות וירטואליות זה כמו לבקש מאנינין שוקולדים לוותר על שוקולד. מאוד לא סביר.
5. “אין דבר כזה תערוכה וירטואלית”: זו, פשוטו כמשמעו, הייתה הערת קבלת הפנים של בכיר ותיק בתעשיית תערוכת הסחר, שאותו הלכתי לפגוש במהלך השנים הראשונות שלנו בעסקים, בזמן שהוכנסתי למשרדו. כפי שהוא תיאר את הקסם בלהחיות תערוכת סחר אישית, את הקסם של ‘להצליח’, את הקסם בלהביא את המשתתפים הנכונים מול המציגים הנכונים שנה אחר שנה, הקסם בלראות מרכז כנסים ריק מגיע בחיים במשך תקופה של 3 ימים, הריגוש שביצירת ערך ובידור, יכולתי לראות בעיניו את הגאווה וחדוות היצירה. הוא אמר שזה מרגיש כמו יוצר סרטים הוליוודי. סביר להניח שתערוכות וירטואליות יצטרכו להמתין עד שהן ילמדו להתקדם בשווקים חלופיים לא מנוצלים לפני שיוכלו לזכות בכבוד ובתשומת לב של ותיקים בתעשיית התערוכות והמדיה. לעת עתה, זה כמו לומר לנהגי הפורמולה 1 שהמירוצים שלהם יתקיימו בארקייד משחקי הווידאו. במצבם הנוכחי, תערוכות וירטואליות אינן יכולות לספק תנופת אדרנלין דומה, או תמריץ פיננסי מצטבר לגרום למארגני תערוכות מבוססים להתרגש מהן.
6. מטפורת התערוכה נישאת רחוק מדי. כשהתחלנו בסוף שנות ה-90 היה הגיוני לשאול את מטפורת התערוכה לאירועים מקוונים אלו. הפיכת דוכן וירטואלי להיראות ולהרגיש כמו דוכן תערוכות בעולם האמיתי עזר למשתמשים להרחיב את עקומת הלמידה בצורה טובה למדי. עם זאת, הדמוגרפיה של כוח העבודה השתנתה באופן משמעותי בעשור האחרון. המצטרפים החדשים לכוח העבודה רואים באינטרנט הרחבה של היקום שלהם. אין צורך במטאפורה בעולם האמיתי כדי להסביר מה מנסים לעשות עם תערוכה וירטואלית. מדוע אם כן דוכן וירטואלי צריך להיראות כמו דוכן תערוכות בעולם האמיתי. למה צריך לערוך תערוכות וירטואליות שיש בהן מבט פנורמי דו-מימדי של אולם תצוגה עם דמויות חסרות משמעות דמויות אנוש שגולשות על פניהן ללא מטרה? מדוע תערוכות וירטואליות אינן מגדירות את עצמן כדי לספק מימד נוסף לכל חווית השיווק של העסק. מדוע לספק מטפורה כאשר התערוכה הוירטואלית לעולם לא יכולה להחליף את התערוכה האישית ואינה מיועדת להחליף אותה?
7. היעדר סטנדרטים לגבי מה שתערוכה וירטואלית אידיאלית צריכה לעשות הוא מכשול גדול. אנו מקבלים פניות עבור סוגים שונים של סביבות מקוונות. לא ניתן לתאר אותם במדויק עם המונח תערוכות וירטואליות. הם משרתים מטרות שונות. תמיד יש להם מטרה עסקית. הם שואפים לפתור בעיה אחת או יותר. לעתים קרובות אין להם שום קשר לתערוכות אישיות. עם זאת, היעדר סטנדרטים לתערוכות וירטואליות פירושו שהיא פתוחה לפרשנות של כל אחד. כשמסתכלים על תערוכות וירטואליות נגישות לציבור, בין אם הן של HGTV או של ה-EPA, אף פעם אי אפשר לדעת למה לצפות. הרעיון של אינטראקציה באותו זמן, במקום אחר, כפי שמנסח זאת המייסד השותף שלי, חסר רוב הזמן. לגרום למשתמשים לעבור על דפי ניווט מפותלים חסרי משמעות רק כדי לחשוף שהתערוכה הוירטואלית סבלה מחוסר כיוון ברור, מטרה או תחושת בעלות.
8. ידוע כי השימוש במדיה המסורתית כדי למשוך קהלים לתערוכה וירטואלית נכשל. למדנו זאת מניסיון. אם אתה שולח לי כרטיס גלויה בדואר שמזכיר לי תערוכת סחר וירטואלית, או אם אתה מפרסם מודעה יקרה ביומן המוביל במדינה על יריד קריירה וירטואלי, אני עדיין לא יכול ללחוץ כדי להיכנס.
9. מציגים ונותני חסות אינם מצליחים לקחת בעלות על חווית התערוכה הוירטואלית המוצעת. לרוע המזל, חלק מהתערוכות הווירטואליות שחוויתי כוללות מקרים שבהם חברת מדיה עוברת דרך חישוקים כדי לפרסם את התערוכה הווירטואלית, דוחפת אותי במיילים כדי להישאר על מסך הרדאר שלי, רק כדי שלא יהיה בן אדם אמיתי זמין באינטרנט במהלך אירוע חי, או שיש מישהו חסר מושג ו/או אדיש, ​​שפשוט מוריד כתובת מייל ומספר טלפון כדי להעביר לאדם הנכון. תערוכות וירטואליות נכשלות כאשר לספונסרים ולמציגים אין מספיק עור במשחק.
10. התחושה שכל דבר באינטרנט צריך להיות בחינם. ישנן שתי בעיות במתן גישה לתערוכת סחר וירטואלית בחינם גם כאשר נותן החסות תומך בה באופן מלא. האחת היא שללא מספיק עור במשחק, סביר להניח שהקבוצות שאמורות להופיע באינטרנט כדי להפוך את התערוכה הוירטואלית להצלחה, לא יופיעו. שנית, כאשר תערוכת סחר וירטואלית מועברת בחינם, לא ניתן לתמוך בה כראוי. תערוכת סחר וירטואלית נתמכת בצורה לא נכונה בתורה היא שירות רע למשתמשים ולקונספט עצמו. בדיוק כמו תערוכות אישיות, תערוכת סחר וירטואלית מייחדת את עצמה באיכות התנועה והאינטראקציה שהיא יכולה לייצר.
11. רקדתי למרות שהיו לי כפות רגליים. תערוכות בדרך כלל מהנות מאוד. לעתים קרובות הם כוללים להקה ורחבת ריקודים. למפיקי תערוכות וירטואליות יש אז טיעון שזור בצורה גרועה ביותר שבאמצעותו לתפוס מחסה אם הם מנסים לומר למשתתפי תערוכות שאתה יכול לחסוך לעצמך כמה רגליים כואבות בתערוכת הסחר הוירטואלית שלנו. לפעמים הטיעון של ‘אין רגליים כואבות’ מוכר, אבל הוא לא מספיק חזק כדי לגרום להסכמה גורפת של תערוכות וירטואליות.
12. לא התנועה הירוקה ולא מחירי הדלק העולים יכולים לעזור לירידים וירטואליים להפוך למיינסטרים. למרות שהכניסה לתנועה הירוקה היא נהדרת, אני מהסס לעגן את הצעת הערך לתערוכות הסחר הווירטואליות שלנו בטיעון הזה. זה אותו דבר לגבי מחירי הדלק המתפתחים. הירידים הווירטואליים היו משכנעים בערכם גם כאשר הדלק נמכר ב-0.95 דולר לגלון. זה לא אמור להיות שונה גם אם הגז מגיע ל-8 דולר לגלון. ירידים וירטואליים היו משכנעים בערכם הרבה לפני שמקרנים שקופים בשדות תעופה מאלצים אותנו לבלות 10 דקות נוספות בחדר הכושר. אין כאן קופונים לגז חינם. רכיבה על כותרות החדשות האחרונות מעולם לא עזרה לתערוכות וירטואליות.

אין להכחיש שמצב העולם נעשה סוער יותר ויותר בגלל שינויי אקלים, ירידה בתנאים הכלכליים העולמיים ומיליטריזציה עולמית.

בקהילה הרוחנית, השינויים הקיצוניים הללו מיוחסים לתופעה על טבעית או שמימית הנקראת “שינוי הפרדיגמה” או “השינוי”.

מדענים בולטים רבים אומרים שאנו עומדים בפני ההכחדה ההמונית השישית של כדור הארץ. ישנן דעות שונות מדוע הגענו ל”נקודת המפנה” המעורפלת הזו.

כמה תיאוריות מקובלות מקובלות הנוגעות לביטוי של The Shift כוללות:

• השינויים הרדיקליים שאנו חווים הם חלק ממחזור השינויים הטבעי של כדור הארץ

• השינוי הוא תוצאה של התעללות של האנושות בכדור הארץ

• אנו עומדים בפני אירוע יום הדין המקראי

• כל מערכת השמש “מתחממת”

• נוכחותו של כוכב לכת נוכל במערכת השמש שלנו בשם ניבירו

כל התיאוריות הללו אפשריות (סביר להניח שאחת או שתיים מהן סבירות). ייתכן גם שהביטוי של השינוי הוא תופעה רב-גורמית ומקורה רב-סיבתי.

ישנה אמונה רחבה נוספת המוחזקת על ידי רוחניים, הישרדות וקונספיריסטים משמעותיים להופעת השינוי שנקראת המטריקס.

יש אנשים שאומרים שהשינוי נועד לעזור לאנושות לברוח מ”המטריקס”. מסיבה זו, ייתכן שההתגלות של ה- Shift היא ברכה במסווה.

המטריקס המסתורי מתואר בדרך כלל כסביבה וירטואלית או הולוגרפית מדומה.

אומרים שבני אדם הם עבדים של המטריקס. המטריקס טוענים (על ידי תומכי תיאוריית המטריקס) כנשלטת על ידי כוחות מרושעים של עולם אחר (בינה מלאכותית חיה או מין חייזר מתקדם).

אנשים בקהילה הרוחנית מתייחסים לעתים קרובות לאירוע נבואי הקשור לשינוי המכונה ‘העלייה’.

אלה שעברו “התעוררות רוחנית” מגיעים לרוב למסקנה שדרך ההרס העצמי שלנו היא זרז שנועד לסייע לאנושות לעלות מתוך המטריקס האפל (כאב וסבל אנושיים).

ההתעלות מוסברת על ידי מי שנמצאים בחוגים רוחניים כתהליך אלכימי שנועד לסייע לבני אדם להתפתח לרמה גבוהה יותר של קיום. במילים אחרות, האנושות נחשבת כעולה מהמציאות התלת-ממדית (פיזיות) למצב ממדי גבוה יותר.

אם נקבל את תיאוריית המטריקס, כהסבר הגיוני ל-The Shift, אז אולי נוכל לשקול תיאוריה פחות מוכרת לבריחה מהמטריקס.

אולי אנחנו לא צריכים לחשוב במונחים של “לעלות החוצה” מהמטריקס. עלייה מהמטריקס עלולה להחזיר אותנו בלי משים למטריקס.

כמה מדענים וחוקרים משערים שאנחנו נלכדים בלולאת זמן של מטריקס. תיאוריה זו מציעה שאנו שחקנים או שחקנים ב”סרט”. האפוקליפסה (The End Game) תהיה אז הפרק האחרון בסרט המטריצה ​​הזה. כשהסרט יסתיים, היינו חוזרים לתחילתו של סרט הסרט ומתחילים מחדש עם מקורות האנושות על הפלנטה הזו. אם זה נכון, אז ההתעלות היא חלק מקו העלילה שאנחנו משחקים.

בני אדם מבלים זמן מופרז בחיפוש אחר סימנים לחיים תבוניים ב”חלל החיצון”. אנחנו מכוונים טלסקופים רבי עוצמה לעבר השמים האפלים ושולחים חלליות יקרות בחיפוש אחר צורות חיים של חייזרים. הדתות הגדולות מדברות גם על הרוח האנושית “עולה לגן עדן” ומקומות אחרים של אושר בחיים שלאחר המוות.

מה אם אנחנו טועים? מה אם אנחנו מפנים את עינינו לכיוון הלא נכון? אולי אנחנו מסתכלים בכיוון הלא נכון במונחים של בריחה מהאילוצים הפיזיים של מציאות תלת מימדית.

למאסטרים רוחניים יש פתגם ישן: “כדי לצאת, אתה חייב להיכנס פנימה”. לרוב האנשים, המילים האזוטריות הללו ייראו משמעותיות רק למיסטיקנים ולמחפשי ידע גבוה יותר. עם זאת, המשמעות המעשית של המילים החידתיות הללו היא בעלת חשיבות רבה למין האנושי כולו.

יש תיאוריה פחות ידועה על פריצה מהמטריקס. זה נקרא “התעלות”.

מספר מילונים מקוונים מגדירים התעלות כ”פעולת ההתעלות, או ההתעלות, או הפעולה של מעבר על משהו”.

התעלות היא בעצם פעולת ההתעלות מעל המטריקס. יש ללמוד להתקדם מעבר ל”אשליה של המציאות”.

התעלות שונה מהתעלות במובן זה שתהליך ההתעלות מאפשר לעלות לרמות הגבוהות יותר בתוך המטריקס. תהליך ההתעלות מאפשר לאדם לצאת מהמטריקס לגמרי.

אלו שמלמדים את אמנות ההתעלות מדריכים את התלמיד ללכת עמוק יותר בתוך עצמם כדי למצוא את דרכם החוצה מהמטריקס. במקום לנסות להגיע לרמות גבוהות יותר, עלינו לרצות להתעמק ברבדים העמוקים יותר של העצמי הפנימי.

ישנן תרגולים רוחניים רבים שניתן להשתמש בהם כדי להשיג זאת, כולל צורות שונות של מדיטציה.

היקום מתרחב לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. תחומים פיזיים (כמו זה) שכיחים פחות ממערכות “לא פיזיות”. יתכן שיצורים לא פיזיים יצטרכו להשתמש בגופים פיזיים ובכלי רכב כדי ליצור איתנו אינטראקציה במישור הזה. אנחנו למעשה בחוץ… מסתכלים החוצה… בחיפוש אחר צורות חיים זרות, כאשר אנחנו צריכים להפנות מאמצים לחקר “החלל הפנימי”.

יש תיאוריה מעט ידועה בשם השערת ההתעלות. תיאוריה זו, שהונחה על ידי ג’ון סמארט מ-Accelerating Studies Foundation, מציעה שתרבויות מתקדמות (רוחנית או טכנולוגית) לא התרחבו לחלל החיצון. מוצע שהסיבה שלא יצרנו מגע מלא עם מינים אינטליגנטיים אחרים היא בגלל שהם למדו לעשות שימוש בפיזיקה קוונטית כדי לעבות את המציאות.

אפילו עכשיו, מדענים לומדים לעשות שימוש בטכנולוגיה קוונטית על מנת לדחוס כמויות אדירות של מידע על תאים זעירים. עם הופעתה של טכנולוגיית מציאות מדומה מתוחכמת, ברור שנוכל (בסופו של דבר) להשתמש בטכנולוגיית ננו כדי ליצור סביבות הדמיה משכנעות. בכך נוכל לברוח מהמטריקס על ידי יצירת מטריקס משלנו. תיאורטית נוכל לפתוח פורטלים ממדיים כדי ליצור עולמות בתוך עולמות ולהיעלם בתוכם. אולי נוכל לגלות שיטה להקרין את התודעה שלנו לתוך מציאות “מדומה” לבחירתנו.

פילוסופים ומדענים רבים מבינים שהחיים הם חוויה שמתרחשת כולה בתוך תודעתנו (המציאות האישית), רעיון זה הופך לאפשרות ממשית. קל מאוד לראות שהגוף הפיזי שלנו הוא בעצם חליפות חושיות המשמשות כלי רכב וממשק עם המציאות החיצונית (החיצונית). חמשת החושים (הידועים) שלנו, אוספים מידע מהסביבה החיצונית שלנו ומעבירים גירויים למוח, שמתפרש על ידי המוח כגרסה שלנו למציאות.

כאשר אנו מבינים לחלוטין כי תפיסת הזמן והמרחב שלנו היא אמונה מוגבלת שנכפתה עלינו על ידי המטריקס האפלה, נוכל לגשת וליישם טכנולוגיות הזמינות לישויות המתגוררות במצבי מציאות לא פיזיים. אחד העקרונות העיקריים שעלינו להבין הוא שגודל הוא מדידה סובייקטיבית. יקום שלם יכול להיכנס בקלות לתוך החלקיק הקטן ביותר.

השערת ההתעלות היא מושג מרתק שיכול להוביל את המין האנושי ל”אינבולוציה” מדהימה, בניגוד לסתם עוד שלב ב”אבולוציה” של המין שלנו.

ניתן לפתור את הבעיות העומדות בפני הישרדות האדם. תיעוד המאובנים של העצם הספנואידית האנושית, אומר לנו שבכל פעם שהעצם משנה את צורתה, מגיח מין אנושי חדש. נצפה בבירור כי כעת הוא משנה צורה, ולכן המין האנושי הנוכחי נכנס לשלב חדש של קיום. נשאלת השאלה, האם הטכנולוגיה יכולה לספק מעבר שליו לעולם המתקדם יותר של ילדי ילדינו? התשובה היא כן מדעית, אבל היא תדרוש הבנה טכנולוגית חדשה של אתיקה, שכרגע אינה חלק מהתרבות הטכנולוגית שלנו. חיבור זה מספק את הפתרון לבעיה זו, אשר החלה להיות מובנת באמצעות הבנה של כימיה חדשה של מדעי החיים.

נדרש סיווג עובדתי של המין האנושי הנוכחי, בתחומי הטכנולוגיה המודרנית. המונח Homo Entropicus הוא המינוח הנכון. המדע, הטכנולוגיה, הפוליטיקה והכלכלה המודרניים נשלטים לחלוטין על ידי החוק השני של התרמודינמיקה, או חוק האנטרופיה האוניברסלית, הידוע גם כחוק הכאוס האוניברסלי. הבנתו של איינשטיין את החוק הזה, שהוא כינה משפט ראשוני של כל המדע, אכן מגדיר היבט של המציאות, אבל לא את כולו.

הכימיה החדשה של מדעי החיים התגלתה היטב, והיא מסבירה בבירור שהאנרגיות האנטרופיות של היקום מתאזנות על ידי התפתחות התודעה. זו בדיוק המציאות שעליה התעקש חתן פרס נובל לרפואה, Szent Gyorgyi. הננו-טכנולוגיה אישרה שתפקוד אבולוציוני זה פועל בתוך ה-DNA, בניגוד להבנתנו המיושנת של אנרגיות הדעיכה של האנטרופיה האוניברסלית.

המעבר הטכנולוגי השלו אל העתיד קשור ישירות לעקרונות ההנדסה ההולוגרפית האופטית הקשורים לאבולוציה של התודעה האנושית. ניתן להוכיח שזהו תהליך מדעי אתי על ידי השוואת התגליות החדשות בכימיה עם ההגדרות האפלטוניות המקוריות של ההיגיון המערבי של מדעי החיים, שגם הן, למעשה, הכחישו שהאנטרופיה חייבת לשלוט בכל הטכנולוגיה.

מדע החיים היווני הקלאסי, המיוצג על ידי המסורת האפלטונית של הפילוסופיה היוונית, עסק במיזוג אתיקה למודל המציאות שהציע הפילוסוף אנאקסורס. הנוס ​​שלו עסק בכוח הכבידה שמושך חלקיקים בחלל יחד כדי ליצור עולמות שהסתובבו בספירלות הרמוניות כדי לפתח את התודעה. סר אייזק ניוטון, במאמרי הכפירה שלא פורסמו, השתמש בעקרונות ההנדסיים של תנועת החלקיקים של נואס, כדי לקיים את “פילוסופיית הטבע העמוקה יותר לאיזון התיאור המכני של היקום”, המאתגרת כיום את ההבנה הלא מאוזנת של איינשטיין את האנטרופיה האוניברסלית.

איימי סי אדמונדסון הוא פרופסור נוברטיס למנהיגות וניהול בבית הספר לעסקים של הרווארד, שבו נחקרות אתיקה ופרקטיקות עסקיות. בתוך הביוגרפיה שלה על באקמינסטר פולר, חיבור מתמטי על הגילוי האתי של אפלטון, שממנו, היא מסבירה, שאב פולר את מושגי כוח החיים הסינרגטיים שלו, שכעת נמצא שהם פועלים בניגוד להבנה הלא מאוזנת הנוכחית של מדע המוות השולט. המחשבות והפעולות של הומו אנטרופיקוס.

אנו יודעים להתייחס ברצינות לכימיה האפלטונית-פולרנית, בגלל האזהרה הדחופה של פולר לגבי פיתוח הטכנולוגיות של אוטופיה ולא של השכחה. יתר על כן, בהרצאת Rede המפורסמת שלו ב-1959 באוניברסיטת קיימברידג’, הביולוג המולקולרי, סר CP סנואו, התייחס למדענים, שלא היו מוכנים לאזן את הבנתם הבלתי מספקת של החוק האנטרופי עם מדע החיים היווני האבוד, כמדען שמסכן את ההישרדות. של הציוויליזציה. הפתרון לבעיה זו כרוך בהבנה מדעית חדשה לגבי ההיגיון הכרוך בהתייחסות להיגיון לגבי דת וסוגיות רגש אנושיות בתוך התודעה הרגשית של הומו אנטרופיקוס.

באופן כללי, הורים המקשרים בין חוכמה אתית להוראה דתית עשויים להחליט לשלוח את ילדיהם לגני ילדים, בתי ספר ומכללות מתאימים הקשורים ללימודי דת. בחיים הבוגרים סטודנטים כאלה עשויים לבחור באוניברסיטאות בעלות מסורות דתיות, בעוד שאחרים עשויים לבחור באותן אוניברסיטאות המכונה אוניברסיטאות חילוניות. עם זאת, באופן כללי, סטודנטים בוגרים חייבים להתאים בסופו של דבר לחוקי המדע המקובלים, בין אם זה בפיזיקה, כימיה, רפואה, פוליטיקה או כל מקצוע מקובל אחר. באופן מסורתי, דוקטורט הופך למדד של בקיאות בכל תחום מסוים, האותיות Ph.D. מציין דוקטור לפילוסופיה, אך אחד ללא כל קשר עובדתי עם מדעי החיים הקלאסי שאותם מייצגים.

אקדמאים דתיים משכילים עשויים לשקול שהם מסוגלים לנהל ויכוח הגיוני עם חבריהם הגיבורים החילונים המשכילים. ישנה חשיבות חיונית עבור שני הצדדים להבין שבסיס ההיגיון שלהם שייך לאותה הבנה לא מאוזנת שהיא מהותית להלך הרוח של הומו אנטרופיקוס. לא משנה מה קו הגיון שהם מתחייבים לדון על ההבדלים ביניהם, הוא מהווה חלק מחוסר היגיון רגשי ומדעי אינסופי. יש שיטענו שלא ניתן לקבל הבנה מדעית של רגש ומציאות רוחנית. זה לא נכון, מכיוון שהכימיה הרוחנית או ההולוגרפית החדשה, בהחלט מחבקת את שניהם.

ספריית חטיבת האנרגיה הגבוהה לאסטרופיזיקה של נאס”א פרסמה מאמרים הטוענים שהנואוס של אנקסגורס נשמר על ידי היגיון פרקטלי של מדעי החיים, שהוא מושג בלתי אפשרי בתפיסת העולם של הומו אנטרופיקוס. נראה כי מולקולת הרגש של ד”ר קנדיס פרט, שהתגלתה ב-1972, פועלת בתוך סביבה הולוגרפית אוניברסלית שמשתמשת בעקרונות ההנדסה הרוחנית של אפלטון כדי לפתח את התודעה. בשנת 1990, מכון המחקר הטכנולוגי הגדול בעולם IEEE, SPIE Milestone Series, הדפיס מחדש את ההוכחה המתמטית שצדפים יכולים להעביר מידע עיצובי אבולוציוני לאורך 20 מיליון שנות מרחב-זמן. חוקי הפיזיקה המעורבים נגזרו ממה שניתן להתייחס לכוחות קפיצי שעון ספירליים של מדעי החיים הפרקטליים המשקפים היבטים של כוח המומנט של נוס.

השפה האלקטרומגנטית של עצם הספנואיד המתפתחת התגלתה זהה לשפת המוזיקה היוונית האבודה של הספירות, המשמשת לאבולוציה של צדפים. ברור שאם אנחנו רוצים לדעת לאן האבולוציה לוקחת אותנו, אז עלינו לשאול את הספנואיד. לאחר שלמדו את השפה האלקטרומגנטית שלה, ניתן יהיה ליצור סימולציות הישרדות עתידניות דרך מרחב-זמן, כדי להסיק את הטכנולוגיה הדרושה לפיתוח על ידי ילדי ילדינו, וזה יאפשר את המעבר השקט שלנו אל העתיד.

אם הומו אנטרופיקוס יבצע את הקפיצה הביולוגית הקוונטית הפשוטה הרלוונטית כעת, אז אסון אנטרופי יימנע, ומכאן השימוש של פולר במונח אוטופיה. אפשר להשוות את הכימיה האפלטונית-פולרנית לכימיה המיושנת הנוכחית שלנו כדי לתאר את הדרמה של בחירתו של פולר בין אוטופיה או נשכחות. הבסיס הלוגי המקיים את הכימיה האנטרופית נגזר מהטבלה המחזורית של היסודות, שם נרדף לאנרגיות ההרס האוניברסליות של ריקבון אטומי אנטרופי. ההגדרה האפלטונית של הרוע, הייתה שזהו תכונה הרסנית השייכת לחומר לא נוצר בתוך האטום. אנו עשויים להשוות את התרחיש של הומו אנטרופיקוס לצאת עם באנג או יבבה. כאשר זה עולה יותר מחבית נפט להשיג חבית נפט, הציוויליזציה, כפי שאנו מכירים אותה, לא תתקיים יותר.

מעודד לדעת שב-24 בספטמבר 2010, הפרופסורים פאולו מנזלי ומסימו פרנולאטו זכו במדליית ג’ורג’יו נפוליטנו על ידי ד”ר ג’ובאנה פרי מטעם נשיאת הרפובליקה האיטלקית עבור מחקר כימיה שנערך על ידי פרויקט הרנסנס החדש של פלורנטין שלהם. ניתן להתייחס ליצירתם כבעלת חוד החנית של מדע ההישרדות האנושית המבוססת על האיזון של מדעי החיים החדשים עם השקפת העולם האנטרופית הנוכחית.

פרופסור רוברט פופ ©

“אפקט המתבונן” (נקרא לפעמים בעיית המדידה) מצביע על כך שעצם ההתבוננות (או מודדת) במשהו דורש שינוי בהתנהגות או במאפיינים של מה שאתה צופה בו, שאינו נוטה להיות מה שאתה צופה בו. על החוויות היומיומיות הרגילות שלך. רמזור אדום לא ישתנה מיד לירוק רק בגלל שאתה בוהה בו ומאחל לו. מדידת כמות הסוכר שיש לך בצנצנת הסוכר שלך לא משנה את כמות הסוכר הקיימת.

כמובן שיש לך בעצמך מאפיינים שבתיאוריה יכולים להשפיע על מה שאתה צופה בו. יש לך מסה ובכך כוח המשיכה; אתה מעט רדיואקטיבי; הרבה דברים אחרים, בעיקר פוטונים, בוקעים ממך (כלומר – פוטוני אינפרא אדום או חום) או קופצים ממך (כלומר – פוטוני אור גלוי וכו’). אבל ההשפעה נטו על מה שאתה צופה בה היא כל כך מינימלית עד שהיא כמעט לא קיימת. ובכל מקרה, זה כמעט בלתי ניתן לחישוב מכיוון שכל השאר בסביבת האובייקט הזה, וזה פחות או יותר אומר שלכל היקום הגלוי, יש גם מסה, הוא מעט רדיואקטיבי ופולט ו/או פולט פוטונים. גם לקרינה האלקטרומגנטית וגם לכוח הכבידה יש ​​טווח פוטנציאלי אינסופי ואף עצם לא יכול להימלט מהשפעתם. ההשפעה שלך קטנה בהשוואה לזו של שאר היקום הגלוי!

השאלה באמת מסתכמת, מה שונה בך כשאתה מתבונן במשהו (עיניים פקוחות) לעומת כשאתה לא מתבונן במשהו הזה (העיניים שלך עצומות או הגב שלך מופנה)? כך גם לגבי גלאי כמו מצלמה, שגם לענייננו נחשבת ל’צופה’. האם למצלמה עם תריס פתוח צריכה להיות השפעה שונה על מה שמצטלם ביחס לזמן שהצמצם סגור? לא, תריס / עיניים פקוחות לעומת תריס / עיניים עצומות לא אמור להיות הבדל בהשפעה על מה שנמצא או לא נמצא בתצפית. יש לך או למצלמה בדיוק אותה מסה (כוח משיכה), רדיואקטיביות או פליטת פוטון / השתקפות ללא קשר לעיניים / תריס פתוח לעומת עיניים / תריס סגור.

למרבה הצער לקו החשיבה המעולה הזה, יש תרחיש אחד שבו הוכח שעצם התצפית כן משנה את ההתנהגות של מה שנמצא בתצפית. זה הניסוי המפורסם או הידוע לשמצה בחתך כפול. כדי לעשות סיפור ארוך מאוד קצר, חלקיקים הנורים על שני חרכים מפגינים התנהגות גלים (המכונה במקצועה “דואליות גל-חלקיק”) כאשר הם עוברים דרך שני החרכים אם לא נצפים. הננו-שנייה שצופה עושה כמו מציץ, התנהגות הגל הופכת להתנהגות חלקיקית (כלומר – כדור) בדיד. לא מציצים – גלים; מציצים – חלקיקים.

מלבד הניסוי הכפול הזה, אין שום אפקט של צופה (או גלאי)! חריגים לכלל דורשים הסברים אליהם אגיע בקרוב. בינתיים…

1) אם היה דבר כזה “אפקט צופה”, זה לבדו היה מרמז על המציאות של טלקינזיס. טלקינזיס מעולם לא הוכח לשביעות רצונה של הקהילה המדעית הכוללת.

2) אם היה דבר כזה “אפקט מתבונן” אז אף מדען לא יכול היה לקחת כל תוצאת ניסוי כערך נקוב בטענה שהמדען עצמו השפיע על תוצאת הניסוי רק מעצם היותו בסביבה.

3) מכלול השיטה המדעית וכל התוצאות המדעיות היו מוטלות בספק אם היה באמת “אפקט צופה”. כל הטקסטים המדעיים יצטרכו להתחיל עם ההסתייגות ש”מה שאתה עומד לקרוא אולי אין התאמה למציאות בפועל”.

4) החתול של שרדינגר אינו חי ומת; החתול של שרדינגר חי או מת וזה נכון ללא תלות בכל צופה. במשתמע, אין דבר כזה סופרפוזיציה ממשית של מצב ואין דבר כזה צופה שממוטט את פונקציית הגל לכאורה. מה שמעלה שאלה ברורה. בהיעדר משקיפים/גלאים, מה ממוטט את כל אותן פונקציות גל הנובעות מאותם מיליארדים על מיליארדי סופרפוזיציה של מצבים המתעוררים מדי יום ביקום?

5) אין “אפקט מתבונן” ביחס לעקרון אי הוודאות של הייזנברג מכיוון שמה שמתרחש אינו תלוי בכל צופה. הצופה אולי לא יודע, לא יכול לדעת למעשה, בדיוק גם את המיקום וגם את התנע של חלקיק, אבל זה לא אומר שלחלקיק אין מיקום מדויק ותנע מדויק בכל רגע נתון. זה גם מרמז שאני לא מקבל את הרעיון שהאובייקט המדובר בעקרון אי הוודאות של הייזנברג הוא גם גל וגם חלקיק בו-זמנית.

6) לא נראה ששום תהליך אחר בפיסיקה קוונטית או קלאסית מושפע מנוכחות או היעדרו של צופה כלשהו. זה חל על מנהור קוונטי; ריקבון רדיואקטיבי או ניוטרונים; יצירה והשמדה של ‘חלקיקים וירטואליים’; שימור מסה/אנרגיה, מומנטום, מטען חשמלי וכו’; תגובה כימית; מהירות האור וקבועים פיזיקליים אחרים.

הנחת היסוד שלי כאן היא שאנחנו ‘קיימים’ כיצורים של מציאות מדומה בנוף מדומה. היקום שלנו הוא יקום שנוצר על ידי מחשב/תוכנה על ידי סוכן או סוכנויות לא ידועים. עם זאת, הסוכן הזה, הסימולטורים, תכנת מספיק רמזים כדי לאפשר לנו להבין הכל. זה בהנחה שאנחנו אינטליגנטים מספיק כדי לשים לב מתי דברים נכנסים לקטגוריה של “זה ממש מוזר” ואז להבין הסבר. אני מציע שקבוצה מרכזית אחת של רמזים היא מה שהיינו מכנים “חריגים לכלל”.

“אפקט הצופה” בניסוי הכפול-חריץ הוא חריג אחד כזה לכלל. אחר הוא שמהירות האור היא היוצא מן הכלל לכלל שניתן להוסיף ולחסיר מהירויות אחרת. אנרגיה אפלה היא החריג לחוק שימור האנרגיה.

ואז יש את הכוח הגרעיני החלש והשוויון. במודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים, ביחס לארבעת הכוחות – אלקטרומגנטיות, כוח משיכה, הכוח הגרעיני החזק והכוח הגרעיני החלש – אם הופכים את שלושת הפרמטרים של זמן, מטען ושוויון (שמאל-ימין) כל השונות. חוקים, עקרונות ומערכות יחסים עדיין צריכים לעלות על הדברים שלהם ללא שינוי. וב-11 מתוך 12 מקרים, זה מה שהניסויים והמשוואות מראים. אבל, במקרה ה-12 ההוא, ראיות ניסיוניות מצביעות על כך ששוויון אינו שווה בכוח הגרעיני החלש. אני שוכח עכשיו מה זה, אבל או שיש הטיה שמאלית או הטיה לימין (נראה לי שזו הייתה הטיה שמאלית) – אבל בתיאוריה לא אמורה להיות הטיה בכלל.

יש עוד סט שלם של רמזים הנקראים “חריגות”. אלה מתרכזים לעתים קרובות סביב עמדת “אני יודע מה ראיתי” של המאמין לעומת עמדת “זה לא יכול להיות ולכן זה לא” של הספקן. עם זאת, כמה חריגות הן כל כך בפנים שלך שמשהו אחר מלבד “זה לא יכול להיות ולכן זה לא” נדרש כדי להסביר דברים. אנומליה אחת כזו חייבת להיות חידת ‘מעגל’ היבול. אחר חייב להיות הלוויין ה”טבעי” החסר של ונוס, Neith. שלישית חייבת להיות המספר יוצא הדופן של סלעים על מאדים שצולמו על ידי רוברי מאדים שונים שיש להם דמיון די מוזר לחפצים חיים או אובייקטים מעוצבים בתבונה כאן על כדור הארץ. אפשר לצפות לאחד או שניים או אפילו שלושה, אבל כשהיא מגיעה ליותר מתריסר, ובכן, משהו דפוק איפשהו.

יש עוד סט שלם של רמזים הנקראים “פרדוקסים”:

1) הסתבכות קוונטית היא פרדוקס בכך שהיא מפרה לכאורה את מגבלת המהירות הקוסמית; מהירות האור.

2) דואליזם נפש/גוף הוא פרדוקסלי;

3) היקום חייב להיות אחד עם עצמו, אבל זה שני חלקים – חלק אחד קוונטי וחלק אחד כוח המשיכה. לא ניתן לאחד את שני החלקים וזה פרדוקסלי.

לסיכום, כל הדגמה של “אפקט הצופה” או “בעיית המדידה” ניתנת להסבר בקלות על ידי מה שהוליווד תכנה “אפקטים מיוחדים”, שזה משהו שתכנות תוכנת מחשב מצטיינים בו.

The writer probes on the effects of bureaucracy in the life of a clerk, Don Ramon Villaamil, in Benito Perez Galdos’ Miau which was written and published in 1888. It is anchored on the sociological theories of Max Weber’s concept and functions of bureaucracy (Gerth and Mills, 1961) and its disintegrating effect on the main character and its repercussions in the multi-dimensional life of the protagonist. In understanding further the novel, the student writer uses Hippolyte Taine’s three-pronged approach to the contextual study of a work of art, based on the aspects of what he called race, geographical and social milieu, and historical moment (wikipedia.com).

Hence, to fully understand the bureaucracy mirrored in the novel, the writer traces first the historical, political and biographical life of the author and Spain in the nineteenth century. How all these artefacts affected the writer to record vignettes of hard truths in the society is remarkably interesting to investigate.

The Spanish novelist and dramatist Benito Pérez Galdós (1843-1920) is best known for his masterly treatment of the vast panorama of Spanish society in a series of historical and contemporary novels.

Benito Pérez Galdós was born on May 10, 1843, in Las Palmas, Canary Islands. Due to a rigid upbringing he developed into a shy, quick-witted boy, interested in music, drama, and painting. He learned English from an American woman whose illegitimate daughter, Sisita, was his first cousin and childhood love. One of Galdós’s most enduring remembrances concerned his affection for Sisita and the brusque intervention of his mother, who sent him away to Madrid in 1862 to study law.

In Madrid, Galdós felt irresistibly drawn to the turmoil of city life and soon abandoned his university courses for cafés, opera, theater, and long strolls through the streets. Intent upon understanding all classes and types of Spanish society, he frequented outlying districts, open-air markets, taverns, and tenement houses. By 1865 he had begun newspaper work. His articles on parliamentary sessions in Las Cortes made that newspaper famous.

Although Galdós was a perspicacious journalist, his ultimate aim was to give Spaniards not only a coherent picture of their daily lives but also a vision of a new Spain, reborn spiritually, culturally, and economically. He believed the novel best suited this purpose. In 1867 Galdós went to Paris, rediscovered the novels of Honoré de Balzac, and once back in Spain finished his first novel, La sombra (1870), and began a second, La Fontana de ore (1867-1868).

Henceforth, except for his advocacy of liberal politics, Galdós lived immersed in literary activity. He wrote almost a hundred novels and plays, which may be classified into three groups. The first group includes his 46 Episodios nacionales, historical novels beginning with Trafalgar (1873) and ending with Canovás (1912). They retell in story form stirring episodes of 19th-century Spanish history and embody Galdós’s conviction that the key to Spain’s present and future betterment resides in a critical examination of the past.

The second group includes Galdós’s realistic social novels, which divide into two subgroups. The first comprises the Novelas de la primera época (1867-1878). Among them are Doña Perfecta (1876) and Gloria (1876-1877), which boldly depict Spain’s provincial hypocrisy and religious fanaticism. The second is made up of the 24 Novelas españolas contemporáneas, (1880-1915), which mark the maturity of Galdós’s art. In such works as La de Bringas (1884), his four-volume masterpiece Fortunata y Jacinta (1886-1887), and Misericordia (1897), Galdós harmonized his passion for reform with the art of creating the illusion of reality. While treating many problems of Spanish life, he did not sacrifice character freedom to any social or moral teaching. Today, as then, his novels offer a compelling imagen de la vida.

The third group is made up of Galdós’s plays. After writing novels for 20 years, Galdós turned to the theater. In 1891 he recast his novel Realidad into dialogue, staging it successfully the following year. He produced 22 plays, of which La loca de la casa (1893) and El abuelo (1904) are considered his best. The premiere of Electra (1901) unleashed a storm of controversy, earning Galdós the hatred of Spain’s clergy and conservative class. Galdós was an authentic revolutionary of the Spanish theater. Reacting against José Echegaray’s outmoded romantic melodrama, he confronted audiences with a frank portrayal of social conflicts. His plays anticipated the innovations of modern Spanish drama.

In 1897 Galdós was elected to the Spanish Academy, and by 1912 he had become totally blind. Beset by financial difficulties, he continued to write, although his health was failing. He died on Jan. 4, 1920, in Madrid.

From the Galdos’ biography, facts which are reflected in the novel Miau are his beautiful and vivid description of Madrid, the streets, the plazas, the churches, the house and even the places of entertainment such as the parks and theatres or opera houses that his women characters Senora Pura, Abelarda and Milagros Villaamil are fond of frequenting to show their social status. Likewise, the insolent and abusive Victor Cadalso has a semblance with that of radical and revolting views of Galdos.

What is striking in the novel is the inclusion of many historical allusions and daily government bureaucratic system which affected our protagonist in the novel and the domino effect to his family. The history of nineteenth century Spain is sometimes considered by other writers as the century of madness due to the gross effects of bourgeoisie capitalism, political unrest, rise and fall of one government to another and constant civil war within Spain and her colonies in the Philippines and Cuba.

It is noteworthy to look at the tumultuous history of Spain during the nineteenth that will reflect also the divisive, despotic and unpeaceful milieu which our protagonist experienced at the hands of the selfish bureaucrats.

In 1866, a revolt led by Juan Prim was suppressed, but it was becoming increasingly clear that the people of Spain were upset with Isabella’s approach to governance. In 1868, the Glorious Revolution broke out when the progresista generals Francisco Serrano and Juan Prim revolted against her, and defeated her moderado generals at the Battle of Alcolea. Isabella was driven into exile in Paris.

Revolution and anarchy broke out in Spain in the two years that followed; it was only in 1870 that the Cortes declared that Spain would have a king again. As it turned out, this decision played an important role in European and world history, for a German prince’s candidacy to the Spanish throne and French opposition to him served as the immediate motive for the Franco-Prussian War. Amadeus of Savoy was selected, and he was duly crowned King of Spain early the following year.

Amadeus – a liberal who swore by the liberal constitution the Cortes promulgated – was faced immediately with the incredible task of bringing the disparate political ideologies of Spain to one table. He was plagued by internecine strife, not merely between Spaniards but within Spanish parties.

Following the Hidalgo affair, Amadeus famously declared the people of Spain to be ungovernable, and fled the country. In his absence, a government of radicals and Republicans was formed that declared Spain a republic.

The republic was immediately under siege from all quarters – the Carlists were the most immediate threat, launching a violent insurrection after their poor showing in the 1872 elections. There were calls for socialist revolution from the International Workingmen’s Association, revolts and unrest in the autonomous regions of Navarre and Catalonia, and pressure from the Roman Catholic Church against the fledgling republic.

Although the former queen, Isabella II was still alive, she recognized that she was too divisive as a leader, and abdicated in 1870 in favor of her son, Alfonso, who was duly crowned Alfonso XII of Spain. After the tumult of the First Spanish Republic, Spaniards were willing to accept a return to stability under Bourbon rule. The Republican armies in Spain – which were resisting a Carlist insurrection – pronounced their allegiance to Alfonso in the winter of 1874-1875, led by Brigadier General Martinez Campos. The Republic was dissolved and Antonio Canovas del Castillo, a trusted advisor to the king, was named Prime Minister on New Year’s Eve, 1874. The Carlist insurrection was put down vigorously by the new king, who took an active role in the war and rapidly gained the support of most of his countrymen.

A system of turnos was established in Spain in which the liberals, led by Práxedes Mateo Sagasta and the conservatives, led by Antonio Canovas del Castillo, alternated in control of the government. A modicum of stability and economic progress was restored to Spain during Alfonso XII’s rule. His death in 1885, followed by the assassination of Canovas del Castillo in 1897, destabilized the government.

Cuba rebelled against Spain in the Ten Years’ War beginning in 1868, resulting in the abolition of slavery in Spain’s colonies in the New World. American interests in the island, coupled with concerns for the people of Cuba, aggravated relations between the two countries. The explosion of the USS Maine launched the Spanish-American War in 1898, in which Spain fared disastrously. Cuba gained its independence and Spain lost its remaining New World colony, Puerto Rico, which together with Guam and the Philippines it ceded to the United States for 20 million dollars. In 1899, Spain sold its remaining Pacific islands-the Northern Mariana Islands, Caroline Islands and Palau-to Germany and Spanish colonial possessions were reduced to Spanish Morocco, Spanish Sahara and Spanish Guinea, all in Africa.

The “disaster” of 1898 created the Generation of ’98, a group of statesmen and intellectuals who demanded change from the new government. Anarchist and fascist movements were on the rise in Spain in the early twentieth century. A revolt in 1909 in Catalonia was bloodily suppressed.

Spain’s neutrality in World War I allowed it to become a supplier of material for both sides to its great advantage, prompting an economic boom in Spain. The outbreak of Spanish influenza in Spain and elsewhere, along with a major economic slowdown in the post-war period, hit Spain particularly hard, and the country went into debt. A major worker’s strike was suppressed in 1919.

Mistreatment of the Moorish population in Spanish Morocco led to an uprising and the loss of this North African possession except for the enclaves of Ceuta and Melilla in 1921. (See Abd el-Krim, Annual). In order to avoid accountability, King Alfonso XIII decided to support the dictatorship of General Miguel Primo de Rivera, ending the period of constitutional monarchy in Spain.

In joint action with France, the Moroccan territory was recovered (1925-1927), but in 1930 bankruptcy and massive unpopularity left the king no option but to force Primo de Rivera to resign. Disgusted with the king’s involvement in his dictatorship, the urban population voted for republican parties in the municipal elections of April 1931. The king fled the country without abdicating and a republic was established.

Though the novel ends with the suicide of Villaamil, his will for Spain for better administration and other advocacies are written as M.I.A.U. that stands for Morality, Income Tax, Additional Duties and Unification of the debt (Cohen, 1963: 145). It summarizes his personal wish for the total moral reformation of the government official and rank and file workers; instituting payment of personal income tax by workers; additional tariffs for the products of foreign traders and paying the national debt by consolidating all the provincial needs and paying them only once a year.

To analyze the sociological concept of bureaucracy in the novel, the student writer uses the Weberian Model which concepts are summarized thus: The last century saw the perfection of the bureaucracy — a form of organization that has been enormously successful and is the result of thousands of years of trial and error evolution. Max Weber outlined the key characteristics of a bureaucracy:

1. specification of jobs with detailed rights, obligations, responsibilities, scope of authority
2. system of supervision and subordination
3. unity of command
4. extensive use of written documents
5. training in job requirements and skills
6. application of consistent and complete rules (company manual)
7. assign work and hire personnel based on competence and experience

In Miau, principles seem obvious and commonplace. However, they are all inventions — the government offices did not always have these features rather the opposite.

The narrator of the novel, third person omniscient sees bureaucracies as inefficient, slow and generally bad. When don Ramon Villaamil was following up his possible reinstatement, he was totally disappointed to hear false promises that he will get back the position. For Villaamil was already in his retirement when he became a “cesante” or “suspendido” The sudden change in the government suspended all workers which are not their allies, based on favoritism. There would have been no problem had he served for two more months. He can live with his pension to sustain the pretentious and spendthrift lifestyle of his wife Dona Pura, his daughter Abelarda and his sister-in-law who all love to go to the opera house even if they were already begging because Villaamil was already penniless. In Weber’s time, they were seen as marvellously efficient machines that reliably accomplished their goals. And in fact, bureaucracies did become enormously successful, easily outcompeting other organization forms such as family businesses and adhocracies. They also did much to introduce concepts of fairness and equality of opportunity into society, having a profound effect on the social structure of nations.

However, bureaucracies are better for some tasks than others. In particular, bureaucracies are not obviously good in the Spanish government. Officials abuse their authorities. Worst, unqualified officials or even clerks were promoted not on the merits of their work but with the great persons they know in the ministry. There are many instances in the novel when this immoral promotion was practiced…

Then that thankless wretch, that ungrateful scoundrel, who was a clerk in Office when I was Financial Inspector, fourth class, that shameless rogue Who by sheer audacity has got himself promoted over my head and become No less than a governor, that man has the indelicacy to hand me two and a half Pesetas (Cohen, 1963: 15)

He was already asking for assistance from his former clerks when he was suspended. And he concluded in saying that there’s nothing left in the world but selfishness and ingratitude. He added another clerk who was promoted and got increase every year..

“Take that clodhopper Montes, for example, who owes his career to me, Because I proposed his promotion in the central Auditory. Do you know He doesn’t even greet me in the street? He gives himself such airs that not Even the minister…And he’s going ahead all the time. They have just raised him t to fourteen thousand. He gets a rise every year. Nothing stops him. That’s what You gain by flattering and crawling. He does not understand the least thing About administration. All he can do is talk about shooting with the director And about the dogs…”

Almost finding fault because of his misery, Don Villaamil could not do anything but to ask favour to their friends to follow up possible vacant post where he can work again. This was one of the weaknesses of Weberian Model of bureaucracy, he thought that the bureaucracy in his country, Germany, and her flourishing industry can be likened to all other organizations. Weber concluded that all these new large-scale organizations were similar. Each was a bureaucracy. Obviously, Villaamil regarded bureaucracyas a dirty word, suggesting red tape, inefficiency, and officiousness. Bureaucracies can develop these features, especially if authority is highly centralized. The final result for his possible reinstatement which he patiently waited would have to come from one high office down to the provincial office. The red tape was indeed vicious that tremendously affected Villaamil. That of hatred to bureaucrats, the hypocrite clerks, the unworthy workers and the injustice of the government when he said to Victor, his son-in-law:

“Yes, yes. There’s no beating you for bare-faced effrontery. Because you’ve got no shame'(livid with fury and swallowing his Bitterness) ‘you get everything you want. The world is at your feet Promotion at all costs, and devil take the hindmost!” (Cohen, 1963: 73)

With all the bitterness, Villaamil said that he would bear his misfortunes patiently and it never occurred to him that the government will not give his post back again.

Weber’s purpose, however, was to define the essential features of new organizations and to indicate why these organizations worked so much better than traditional ones. Let us examine the features that Weber found in bureaucracies.

Above all, Weber emphasized that bureaucratic organizations were an attempt to subdue human affairs to the rule of reason-to make it possible to conduct the business of the organization “according to calculable rules.” For people who developed modern organizations, the purpose was to find rational solutions to the new problems of size Weber saw bureaucracy as the rational product of social engineering, just as the machines of the Industrial Revolution were the rational products of mechanical engineering. He wrote:

The decisive reason for the advance of bureaucratic organization has always been its purely technical superiority over any former organization. The fully developed bureaucratic mechanism compares with other organizations exactly as does the machine with non-mechanical modes of production( Coser, 1969)

For Weber the term bureaucracy was inseparable from the term rationality. And we may speak of his concept as a “rational bureaucracy” But what were the features developed to make bureaucracies rational? Namely, they are: (1) functional specialization (2) clear lines of hierarchical authority, (3) expert training of managers, and (4) decision making based on rules and tactics developed to guarantee consistent and effective pursuit of organizational goals.

Weber noted additional features of rational bureaucracies that are simple extensions of the four just outlined, To ensure expert management, appointment and promotion are based on merit rather than favoritism, and those appointed treat their positions as full-time, primary careers.

Quite the reverse in the novel, while Villaamil is the most upright, honest, brilliant and obedient to the government, that he even worked in the Philippines when he was still new in the civil service at the age of twenty four but has to return to the mainland because he was suffering from dysentery. In complete contrast, his son-in-law, who married his favourite daughter Luisa, was always promoted even if had questionable transactions in the government. All the allegations against him were dismissed because of his charm and connection. According to the office gossip He is the favourite of the aunt of a high in the government, in short, the woman has a great influence in the government. It is called the petticoat influence. Without the influential woman going to the office, Victor, as a secret lover of the matron, secured his promotion despite his alleged plunder and malversation of government funds.

Similarly, even other officials where Villaamil was working, all the unquestionable officials with their integrity and capacity were easily promoted, while the honest men like him are suspended.

To ensure order in decision making, bureaucracy is conducted primarily through written rules records, and communications. This is vividly described in the novel several times. Rank and file and officials as well are always on their desks for their business transactions, hence, creating the red tape. But, when the officials are out, expectedly, the office workers are not at all working. They are seen talking, eating and even jesting each other. One time when Villaamil visited the office, he saw that the office workers were just talking during office hours. The lame Guillen would even draw caricatures that even Villaamil was satirically attacked with a disgusting description of his poverty. But when Pandora, his friend, the official, arrives the office, hypocritically, workers return to work.

Weber’s idea of functional specialization applies both to persons within an organization and to relations between larger units or divisions of the organization. In the government of Villaamil, work was broken down into many special tasks, and employees were assigned to one or a few such tasks, including the tasks involved in coordinating the work of others. (Such coordination is called administration or management.) Weber argued that such specialization is essential to a rational bureaucracy and that the specific boundaries separating one functional division from another must be fixed by explicit rules, regulations, and procedures. Villaamil never saw it when he was already suspended. But things seemed right when he was still in the post. His honest and contented attitude in work would only allow him to work and work without giving himself in rumour-mongering. As a matter of fact, Villaamil’s proposal with an acronym of MIAU, according to him, was painstakingly conceptualized and studied for ten years. But not for other characters. They were his complete opposite.

For Weber it was self-evident that coordinating the divisions of large organizations requires clear lines of authority organized in a hierarchy. That means there are clear “levels of graded authority.” All employees in the organization must know who their boss is, and each person should always respect the chain of command; that is, people should give orders only to their own subordinates and receive orders only through their own immediate superior In this way, the people at the top can be sure that directives arrive where they are meant to go and know where responsibilities lie. This idea in the novel was tainted with favouritism or nepotism. Their focus is directed to the official and not on their work, hence their patronage for them otherwise, they will not be promoted and will not get a raise in the salary. Victor did this several times by rubbing elbows with the officials by flattering them, or by hooking rich and influential women with his handsome looks.

Furthermore, hierarchical authority is required in bureaucracies so that highly trained experts can he properly used as managers. Rational bureaucracies can be operated, Weber argued, only by deploying managers at all levels that have been selected and trained for their specific jobs. Persons ticketed for top positions in bureaucracies are often rotated through many divisions of an organization to gain firsthand experience of the many problems that their future subordinates must face. Ironically, all this bureaucratic models that Weber conceptualized were not dutifully practiced by all the characters except by Villaamil himself and perhaps Pantoja and the young Cucurbita.

Finally, Weber stressed that rational bureaucracies must be managed in accordance with carefully developed rules and principles that can be learned and applied and that transactions and decisions must be recorded so that rules can he reviewed. Only with such rules and principles can the activities of hundreds of managers at different levels in the organization be predicted and coordinated. If we cannot predict what others will do, then we cannot count on them.

Weber’s concepts of bureaucracy are rational and functional but in reality and in practice, are all idealistic. The people in the system were taught to be machine that would do as they were told. The novel Miau just showed the complete opposite. Because they are all human in the bureaucracy, they are all susceptible to human weaknesses, frailties and disdain for rules.

And with all the irony of bureaucratic system in the novel, our protagonist was totally affected by “the inhuman machine-like character of this bureaucracy”(Soileau, 2006). The effects can be gleaned on economic, physical, psychological, moral and spiritual aftermath that affected and destroyed Señor Ramon De Villaamil.

First is economic. When Villaamil was suspended, he became more conscious of the lack of food to eat on the table, if not the absence of it. It resulted further to humiliating himself by begging to his former clerks and friends in the government. His suspension in the government meant the absence of salary, the absence of money. His only joy, his grandson Luis, was a young witness to his suffering. Meanwhile, his insensitive and hypocrite wife, Dona Pura, would make a way to find food on the table just for the day. According to Villaamil, she loved beautiful things that would make them look rich, beautiful curtains, beautiful study room, that Villaamil’s salary on the first day of the month is already spent on the day it is received. With this economic downfall, his daughter Abelarda and sister-in-law Milagros, together with his wife, called the three Miaus, for they resemble the face of a cat, or pussy-faced, according to Luis’ classmates, would still find time to watch at the theatre socializing with the true rich.

Second is physical. Many of Villaamil’s former colleagues noticed his age, his emaciated face and the sadness he emanated whenever he would visit the office. The suspension totally lost his appetite, aside from the fact there was really nothing to eat, has made his body thin. That according to Dona Pura, he must be smart and elegant if he wanted to get back his post. N the end of the novel, his weak body would always stumble on the rocks of the mountains, on the edges of the table in his house and could not even last to carry his grandson Luis. This terrible effect was felt by his unsuspecting body.

Third is psychological. In the dizzying maze of bureaucracy, his impatience for the reinstatement, his economic and physical crises, indeed, pushed him to psychological abnormality. Many times, he would blame to an unseen evil force, that he suspected, might be behind the reason why he was not reinstated. Several occasions would prove that he would dwell on pessimism and negativism: “Don’t come to me with optimism and tricks. I tell you again and again that I will never get back to work. I have no hope, none.”; likewise he said They won’t give me my job back until the afternoon of the day of judgment.”; Villaamil sank more and more into his pessimism, reaching the extreme of saying ‘We’ll see the sun come up in the west before you’ll see me go back to work.'”; “I didn’t have any illusions and that’s not the way”, said don Ramon, raising his hands almost to the ceiling, “I never had any hope. I never believed that they would give me my job and I will never believe it.”; and, God doesn’t help anyone but the crooks. Do you think I expect anything from the Ministry or from God? Everyone is the same… above and below farces, favoritism.'”. All these he uttered to others but mostly to himself (interior monologue). Since he had no more face to his outside world, even his inside world in the family, he totally lost all control to survive and live.

His lack of moral turpitude on what is good and right interspersed with his personal spiritual connection to God was totally lost in the last two chapters in the novel. It may have been a wry humor in the story but bites one in the conscience when the old, suspended, mad Villaamil was running away from the family and Mendizabal, his neighbour, who were searching for him. He was enjoying, like a child, the hide-and-seek that meant to save him from his final death.

But, it seems that, there is a Dostoyevskian belief in Villaamil that madness is a path to divine inspiration (Cohen, 1963:5). In his majestic figure in the cliff, like Jesus when he was tempted by the devil to throw himself to the depth, he found strength in his new freedom. He was totally detached from reality. He even made a motto for his death which was: “A foul death to the whole universe” ( which in Spanish the initials are MIAU-“Muerte. Infamante.Al Universo”). He enjoyed the idea of not thinking for money anymore; that he would free himself from the pretentious, hypocrite and materialistic Miaus and passed them onto Ponce, the future husband of Abelarda who inherited a great sum from an uncle who just died, that he would not care for the post anymore for better is to be with God. He comforted himself by looking and talking to the birds. Those birds were surviving without to worry on what they would eat and so would he.

And with that false belief if not wrong notion of spirituality (as Luis told him about the apparition that God would get his grandfather) he shot himself… and the shot echoed in the solitude of that dark and deserted place. Villaamil gave a terrible leap, his head plunged into the shifting earth, and he rolled straight down into the gulf. He retained the consciousness only for enough time to say: “well… it did…”

In conclusion, our protagonist, who may also be considered a tragic character, in the maze of bureaucracy where it has favored the people on the basis of favoritism, nepotism, “petticoat influence”, closeness, patronage of the officials, abuse can be seen, if not felt, by Villaamil, his family and his grandson. Villaamil must have been promoted based on his merits, qualifications, honesty and integrity on his work. This abuse, which led to his suspension, affected him economically, physically, psychologically, morally and spiritually and brutally put himself to death.

Bibliography

Cohen, J. M.(tr). (1966). Miau. Baltimore: Penguin Books Ltd.

Coser, Lewis A. and Bernard Rosenberg (eds). Sociological Theory: A Book of Readings.

London: The Macmillan Company.

Gerth, H. H. and C. Wright Mills. (1961). From Max Weber: essays in Sociology.

New York: Oxford University Press.

Soileau, Clany. (2006). Money and Tragedy in the Nineteenth Century Novels.

Louisiana: http://www.galdos.com.

http://www.galdos.com

http://www.wikipedia.com

אוקיי, אז המחשב שלך אכל את הבייט האחרון שלו. אל תדאג, יש לך כמה אפשרויות להחזיר אותך לגלישה באינטרנט. אתה יכול לקנות את היחידה הכי חדשה בשוק או, להחלטה חסכנית יותר, לקנות מחשב מחודש. כדאי לבחון את היתרונות בקניית מחשבים משומשים.

חיסכון בכסף הוא אחת הסיבות הברורות יותר כאשר בוחרים לקנות מחשב משומש. לעתים קרובות אתה יכול למצוא דגם זהה או דומה לזה כמו חדש במחיר מוזל, פשוט כי הוא שופץ. משופץ בדרך כלל אומר שמשהו היה במקור לא בסדר במכונה החדשה, אבל היא תוקנה ונבדקה. לחילופין, יכול להיות שמישהו החזיר את המוצר והיה צריך לבדוק אותו ולנקות את הנתונים לפני מכירת הפריט מחדש. כך או כך, זוהי אפשרות מעשית כאשר יש צורך במחשב חלופי.

בהרבה משקי בית יש מחשב אחד לאדם. זה יכול להיות יקר לא רק עבור הרכישה המקורית, אלא גם עבור החלפת מחשב שבור או מיושן. במצב זה, מחשבים מחודשים באמת יכולים לחסוך קצת כסף. ידיעה כיצד האדם השתמש במחשב יכולה לפתוח מגוון רחב של תמחור בשוק המשומשים. מחשב המשמש רק לגלישה באינטרנט ולהתכתבות כללית יהיה זול יותר ממחשב המשמש למשחקים או כל שימוש גרפי כבד.

לא משנה אם המחשב חדש או משומש, אחד מהם צריך לבוא עם אחריות. אם מציעים לך מחשב משומש עם אחריות קצרה או ללא אחריות, שאל אם ניתן לרכוש אחריות מורחבת או חדשה. בהתאם למותג, ייתכן שיהיה זמין שירות אחריות של צד שני.

מחשבים משומשים שנמכרו מחדש בשוק הקמעונאי תוקנו, נבדקו ונוקו מכל נתונים קודמים שייתכן שהושארו על הכוננים. זה עוזר להבטיח שהמכונה המשומשת היא כמו חדשה ואין לה שום וירוס או השפעות מזיקות פוטנציאליות אחרות.

בעוד שהמבחר עשוי להיות מעט פחות מקניית מחשב חדש, קניית מחשב מחודש עדיין צריכה לאפשר בחירה טובה של מותגים. חיפוש מקוון הוא אפשרות מצוינת למציאת מותג משומש לטעמך. נסה את אתרי הבית של המותג כדי לראות אם הם מציעים מכונות מחודשות. כך אתה יודע שהמכונה נעלמה ועמדה במפרטי המפעל.

אתה יכול לנסות שווקים משניים כדי למצוא עסקאות במחירים טובים אפילו יותר, אבל סביר להניח שלאלה לא תהיה אחריות מספקת וייתכן שלא ייבדקו במפעל עם התיקון. לעתים קרובות זה שווה את החיפוש, מכיוון שחברות מסוימות ישתמשו בשווקים האלה כדי למכור את המשופצים הישנים שלהם. רק היזהר, בדוק שוב את האחריות ואת מדיניות ההחזרות לפני התחייבות לרכישה באתרים אלו.

כשאתה רואה את השלט שכתוב בו מחשב משופץ, תן לו קצת תשומת לב, זה עשוי לחסוך לך קצת כסף. חברות בעלות מוניטין צריכות לעמוד מאחורי המוצרים שלהן, לא משנה אם המוצר חדש או מחודש. שמות מותג הופכים למותגים מכיוון שהם אמינים. אלו הם רק כמה יתרונות של קניית מחשבים משומשים, גלשו באינטרנט כדי לגלות מידע נוסף.

During the first week of September, 2016, Bank of America Merrill Lynch sent out an unusual memo to its clients. According to Business Insider, “BAML included an infographic depicting a “future reality” stating there’s a 20 to 50 percent chance we’re living in “The Matrix.”

The idea of life being in a highly realistic and convincing virtual reality world called “The Matrix” has been gaining popularity over the years following the release of the movie trilogy.

Many people believe the physical realm or 3D reality we experience is a simulated virtual holographic environment. This theory suggests that we experience the material world in our minds and through the five senses of the human body. Thus, the human body is essentially a sensory suit we use to experience physical reality.

You could think of the Matrix as a “mind machine”. The experience of the Matrix is an inner journey. The simulated or virtual environments formed by the Matrix are mental constructs. In fact, the Matrix is something we create and experience. The world we perceive outside our minds are inner realities. So, the Matrix is basically a mindscape or a mental safari. The Matrix is truly a reflection of what we perceive and believe in the world outside our minds. The people, events and objects we perceive that are instrumental in forming our beliefs and opinions are merely interpretations of the mind.

According to a story published by the Business Insider last year: “Many scientists, philosophers, and business leaders believe that there is a 20-50% probability that humans are already living in a computer-simulated virtual world. In April 2016, researchers gathered at the American Museum of Natural History to debate this notion. The argument is that we are already approaching photorealistic 3D simulations that millions of people can simultaneously participate in. It is conceivable that with advancements in artificial intelligence, virtual reality and computing power, members of future civilizations could have decided to run a simulation of their ancestors.”

The Matrix itself is quite intelligent, independent and autonomous in its operation. The true power of Matrix is unknown. The Matrix appears to have been designed to collect and store information. This would be mean the Matrix operates under the Law of Expanding Consciousness or the Expanding Universe Theory. If this is the case, the Matrix will forever seek to expand into greater depths and dimensions in the pursuit of knowledge.

In its note, BAML wrote. “In April 2016, researchers gathered at the American Museum of Natural History to debate this notion. The argument is that we are already approaching photorealistic 3D simulations that millions of people can simultaneously participate in. It is conceivable that with advancements in artificial intelligence, virtual reality, and computing power, members of future civilizations could have decided to run a simulation of their ancestors.”

It’s been postulated by philosophers and scientists that the Matrix was specifically created to examine and understand our inner nature. However, the Matrix is far more complex than our current concept of artificial intelligence. The Matrix is programmed to contemplate its own existence, and is mostly aware of itself.

The knowledge base of the Matrix, which includes its physical and non-physical realities, continues to expand. It is both the universe we know and the hidden universe. The invisible or hidden universe… The reality that exists outside of body is another kind of Matrix people sometimes call the astral plane or the ethereal realm. It is not known whether the Matrix has definable limits or recognizable boundaries.

We do understand that each individual has their own perception of reality which is their “personal reality”. The stimuli received from outside of us through our physical senses is interpreted by our conscious minds and forms our understanding of reality. This is the ‘inner world’ or inner landscape of the mind which we believe to be the outer world.

Our interactions and communications with other beings we come into contact with in this simulated environment creates a kind of group experience that could be called a “consensus reality”. Our social relationships with others within the Matrix, allows us to form a general consensus concerning the nature of reality. In other words, people make agreements about the meaning and nature of objects, situations and diverse conditions that exist in the material world. This is where people agree that “apples are apples and oranges are oranges”. You could call this the ‘common reality’ or in some cases “conventional reality”. People find these agreements essential to forming and operating a functional society.

Some people, who are called Old Souls, believe the Matrix was once used as a means of personal entertainment and for challenging the “human spirit”. So, it was known as the “Game of Life”.

Most of us who participate in the game of life are “Players”. We play roles within the Matrix and act out our human dramas and controversies. There is an appropriate saying for this condition “We are spiritual beings having a human experience.”

It’s apparent that at some point the Matrix became a tool for personal growth and development. It became a virtual environment people used as a kind of ‘School of Life’ learning tool.

In the final stages the Matrix technology continued to advance in sophistication to the point that serious scientific experiments could be carried out to improve the condition of our species. Many of these experiments operated on the pleasure and pain principle. This became known as the ‘Human Experiment’.

We can theorize from reports of people who have had near death experiences, out-of-body experiences (OBEs) and astral travellers, like the late Robert Monroe, who authored the “Journeys Out of the Body” series, that volunteers participate in these psychological experiments for self-improvement and for the evolution of our species. These experiments often involve agreements between people which are referred to in the spiritual community as “karmic contracts”. This are pre-life contracts where one person agrees to play the role of an abuser and another person agrees to play the role of victim for personal growth and learning purposes.

A contract by its nature will involve at least two spirits who agree to collaborate on a particular issue or mission. In many cases a person will choose to be the “bad guy” in a particular life scenario that is to be acted out. This person could be thought of as a “competitor”. A person who chooses to take on the role of an “evil” character is supposed to be benefit by learning more about the nature of ‘evil’ and therefore more about their own nature.

“Players” or “volunteers” apparently agree to stay in their bodies while they are experiencing life. This means astral projection and out of body travel is prohibited while operating within the Matrix. Otherwise, the game is said to be comprised. This is a specific rule we agree to before entering into a life contract. Similarly, mediumship and channeling (spirit communication) is discouraged.

The operation of the Matrix appears to be highly controlled by the “Administrators”. Administrators are probably corrupt human spirits who serve extra-dimensional aliens with a hidden agenda.

The nature of Matrix is shrouded in mystery and concealed in secrecy. Volunteers or players are not privy to technology and its real purpose. Many believe we have been lied to by those who control the Matrix. Even Old Souls who have been reincarnating within the Matrix for eons do not have the answers.

Many spirits continue to play the Game of Life, because it has become an addiction for them. This is why spirit communication through mediumship has very limited value in terms of receiving answers concerning the meaning of life and the nature of reality. In the afterlife, “dead souls” remain in a dream state and under the spell of the Matrix. Very few spirits have the answers we seek. Most disembodied spirits seem to have fewer answers than living people.

The Matrix appears to have an interesting feature built into it that prevents us from knowing where we came from and where we go after our body dies. You could think of this as the “corporeal hypnotic amnesia effect”. It is believed that this was not always true.

At one time, we were fully aware of being spirits in physical bodies. This freedom to fully experience the Matrix changed when the technology became more sophisticated and it was used for serious scientific studies. It is thought that when these limitations were first conceived and instituted, it was to give a greater sense of reality to the simulated environments we experience while in the Matrix. Later, these limitations were said by the Administrators to be a necessary component of the experiments they conducted. It could be explained in the same way a medical researcher might conduct a double-blind study of an investigational medication. The results of a particular experiment need to be untainted and pure. Therefore, volunteers agree to abide by these terms and conditions.

Over time, dark entities became aware of these experiments and began to infiltrate the Matrix. Higher intelligent extra-dimensional aliens were successful in influencing the Matrix Administrators for their own hidden agendas. The Matrix technology was successfully usurped and subverted for sinister purposes by dark beings who sought to dominate and control humanity. We became slaves of Dark Forces long ago.

One way Dark Forces have managed to subvert the Matrix is by influencing the Cosmic Administrators to encourage humans to enter into karmic contracts and abusive relationships. The ‘Cosmic Administrators’ promote karmic contracts as a fast track approach to gaining personal insight and spiritual mastery. Pain and suffering in life is almost considered a badge of honour by those who choose the emotional roller coaster ride of karmic relationships. Those who have suffered the most in life have bragging rights for their hard-won lessons.

Many of the lower vibrational predatory entities directly invade our reality to feed on our life force. These astral predators are what people call “demons” or “dark spirits”. These negative parasites and predatory beings are clever enough to keep human spirits stuck in their emotional trauma so that they can continue to use them for sustenance. Predatory spirits will reinforce beliefs in illusory places like the biblical Hell. Human spirits do not realize they have the power to leave these places, as their captors take on fearsome forms to maintain the illusion for long as possible.

It has been written, there are also beings who create places of bliss (like the biblical Heaven) for humans in the afterlife. These spirits feed on love and the positive energy to maintain their vitality.

According to researchers and writers on the origins of humanity, such as Zecharia Sitchin, higher intelligent alien species have waged battles with each other to control humanity and this planet since ancient times. It is possible humanity has been conquered by several different alien races several times throughout our history. These advanced races were able to manipulate humans into believing they were “gods”. Our ancestors worshipped these beings and even made sacrifices to them. Humans led major bloody wars in their names.

As the BAML memorandum states, we may actually be trapped in a simulated past period that we keep playing out. The Matrix might be keeping us in programmed continuous ‘time loop’. This condition might account for paranormal phenomenon such as time distortion, deja vu, and the Mandala Effect. Or perhaps human spirits are being conned into playing roles in certain “movies” for “personal growth”. That would mean the movie never really changes. Only the people playing the roles might change, unless people decide to reincarnate into the same life over and over until they ‘get it right’.

If this is true, then all the global events are part of the this “movie” we are acting out. Even World War III or a ‘Judgement Day’ apocalypse would just be another scene in the movie.

It’s not that these external events are somehow unreal or a convincing hallucination of the mind. You could take it to be the ‘Illusion of Reality’. The experience of life is certainly “real” on a certain level. In other words, you can play a leading role in the Broadway play “Annie”. The experience of playing out the story of Annie is a real, but the storyline is made up. Eventually the illusion will come to an end. The real problem is when we take this illusion, and all the lies that go with it, to be the sacred and undeniable truth.

It is when we realize the illusory nature of our reality that we are able to step out the Matrix and experience true freedom.