סינגולריות קוסמית – פרספקטיבה של וודנטה

מטרת המדע והפילוסופיה כאחד היא לחקור ולהבין את המציאות מאחורי כל קיום. משחר הציוויליזציה האדם ניסה להכיר את הטבע ואת היקום שבו הוא מוטבע. פילוסופים ומדענים כאחד גיששו את סודות הטבע ומקור היקום היה מוקד החקירות שלהם. לפילוסופים יש את ההשערות שלהם ולמדענים יש את התיאוריות שלהם אבל אף אחד לא הצליח לתפוס את המציאות באמצעות מאמצים אינטלקטואלים. לפי התיאוריה המקובלת בקוסמולוגיה היקום צמח באימפולסיביות ממקור נקודתי מרוכז של אנרגיה אינסופית הנקרא סינגולריות מרחב-זמן. למרות ההסכמה הכללית לתיאוריה יש בעיות רבות, אחת מהן היא עצם טבעה של הסינגולריות הקוסמית הזו. סינגולריות היא מושג מתמטי המפגיש שני מושגים מתמטיים נוספים – אפס ואינסוף. למרות שמתמטיקה מתייחסת לזה כשני הקצוות של מערכת המספרים, אין להם שום דבר במשותף עם מספרים. מעצם ההגדרה מספרים הם כמותיים. יש להם משמעות רק ביחס לאובייקטים מסוימים. כשלעצמם הם לא אומרים כלום; לחמישה אין שום דבר דמוי חמישה, זה רק סמל. לאפס ואינסוף אין היבט כמותי בהם, ניתן להתייחס אליהם רק מבחינה איכותית. כל אחד הוא שלם בלתי ניתן לחלוקה. הם אינם תלויים באובייקטים אחרים למשמעותם. במילים אחרות הם מוחלטים לא יחסיים. כל מספר מוכפל באפס או באינסוף מאבד את זהותו, הוא מתמזג למכפיל. כל מספר חלקי אפס מניב אינסוף, אך חלקי אינסוף מניב אפס. תהליך החלוקה הזה הוא כמו הטלת מטבע שיש לו אפס ואינסוף כשני הצדדים. אותו רעיון בא לידי ביטוי בוודנטה מנקודת מבט שונה.

בוודנטה אפס ואינסוף נחשבים בלתי ידועים ולכן הסבר והגדרתם אינם מובאים בספק. למען האמת, גם במתמטיקה אי אפשר להגיע לאפס ואינסוף; משתנה יכול להטות רק לשניהם. חיפוש אחר המספר הקטן ביותר הגדול מאפס או המספר הגדול ביותר הקטן מאינסוף הוא חסר תועלת. על כל אי-ידוע איננו יכולים לומר מהו; אפשר לתאר רק במונחים של מה שזה לא. לכן בתשובה לשאלה מהו אלוהים (ברהמן או ברהם) הוודות אומרות ‘לא זה, לא זה (neti neti)’. המילה בסנסקריט, שממנה נגזרות אפס וכל המקבילות שלה בשפות אחרות, היא שוניה. המשמעות היא הרבה יותר מקיפה מאפס; זה אומר אפס רק בהקשר של מספרים. המשמעות הכללית שלו היא ריקנות או ריקנות, מושג שהמוח אינו יכול לתפוס אלא אם הוא עצמו ריק (הנחת היסוד הראשונית של פילוסופיית היוגה). הדבר נכון גם לגבי אינסוף. בסנסקריט אין מילה אחת לאינסוף. כמה מילים כמו אנאדי (בלי להתחיל), אננטה (בלי סוף) וכו’ משמשים. האופנישדות מאפיינות את ברהמן כ”קטן מהקטן וגדול מהגדול” [1]. במובן הרגיל שבו משתמשים במילים קטן וגדול, האמירה הזו עשויה להיראות כסתירה במונחים. הסיבה לכך היא שהמושג שלנו של קטן וגדול קשור לתפיסת המרחב והזמן. קטן וגדול הם צמד הפכים, שלפי ודנטה הם שני פנים של אותו מטבע. הפכים הם אשליה המיוצרת על ידי השפה. קטן כלול בגדול וגדול כלול בקטן בצורה סמויה. כפי שאמר כביר, אחד מגדולי המיסטיקנים ההודיים: “הטיפה מתמזגת באוקיינוס. איפה מחפשים את הטיפה? האוקיינוס ​​מתמזג בטיפה, איפה מחפשים את האוקיינוס? סוף החיפוש הוא ההבנה שכל אחד נמצא בשני” [2] (התרגום הוא שלי). המושג מרחב-זמן מוביל לזה של סיבתיות – סיבה קודמת לתוצאה. הסכום הכולל של מרחב-זמן וסיבתיות הוא מאיה שמטשטש את המציאות [3]. להיות מוחלט, אפס ואינסוף הם שני היבטים של המציאות האולטימטיבית האחת. כדי לממש אותם יש להתעלות מעל המרחב-זמן.

הסינגולריות מפגישה בין אפס ואינסוף. הסינגולריות הקוסמית משלבת אפס מרחב-זמן ואנרגיה אינסופית. בוודנטה מצב הקיום הראשוני של המציאות הוא ריקנות אינסופית (שוניאטה). כאשר המוח ריק לחלוטין ואדם מתעלה מעל למרחב-זמן במדיטציה עמוקה, הוא מסוגל לממש את המצב הזה. עם זאת, ריקנות זו אינה אפסיות או אי-קיום. הוא מלא באנרגיה ותודעה. הגענו לאותו מושג המגיע מפיזיקה קוונטית; הריק הקוונטי אינו ריק. ישנם אינספור חלקיקים וירטואליים המופיעים ונעלמים ללא הרף ויש אנרגיה קוסמית חובקת כל. מצב זה הוא המצע של כל הקיום והוא מכונה ‘הקרקע’ על ידי מיסטיקנים כמו גם פיזיקאים [4]. המשמעות המילונית של הסינגולריות היא ‘המצב של להיות ייחודי או רק יחיד מסוגו’. במובן זה אנו יכולים לראות את המציאות האולטימטיבית גם כייחודיות. בקוסמולוגיה לא ניתן לראות או לחקור ‘ייחודיות עירומה’ מכיוון שהיא עטופה באופק האירועים. מנקודת המבט של וודנטה איננו יכולים לראות את המציאות כי היא מכוסה על ידי מאיה. חוקי הפיזיקה מתפרקים בסינגולריות; הידע הרציונלי אינו יכול לחדור מבעד לצעיף של מאיה. למרות שהמרחב-זמן הולך לאפס בסינגולריות, המושג עדיין עטוף במרחב-זמן; היא מוגדרת כייחודיות נקודתית. איננו יכולים להתעלות מעבר למרחב-זמן דרך התודעה הרציונלית.

אנו קיימים במרחב-זמן. אנחנו כמו כל דבר אחר ביקום הם פשוט אירועים במרחב-זמן. לכל אירוע יש חיים שלמים ובקנה מידה קוסמולוגי רוב האירועים הם ארעיים. לכל דבר שיש לו שם וצורה יש התחלה וסוף במרחב-זמן. כיצד אנו מתעלים מעבר למרחב-זמן? פיזית אנחנו לא יכולים. אבל מה שמכנים ‘אני’ זה לא הגוף הפיזי, ‘אני’ פשוט חי בו. מלבד הגוף הפיזי הגס יש גם גוף עדין. זה הגוף העדין שיכול ללכת מעבר למרחב-זמן ולחוות דברים מחוץ לעולם הפנומנלי. כשאני חושב על אובייקט שאני כבר מביא בהפרדה, האובייקט הוא משהו שונה מעצמי, הסובייקט. מרחב-זמן מרמז על הפרדה – מרחק בין שתי נקודות או שני אירועים. כאשר כל אובייקט נתפס כאירוע והאובייקט נעלם, גם המרחב-זמן נעלם. היעלמות הדואליות סובייקט-אובייקט פירושה בעצם שהאדם התמזג עם היקום. במצב זה התעלה מעל המרחב-זמן ואפס ואינסוף חברו יחדיו. האופנישדות מתארים זאת כמצב שבו אדם רואה הכל בעצמו ובעצמו בכל דבר [5].

כפי שראינו, אפס ואינסוף אינם ניתנים לחלוקה. המושג שלמות בלתי מחולקת הוא בסיסי לוודנטה והוא מבטא את נוכחותו בכל מקום של אלוהים. שוב אומרים האופנישדים: ‘הוא זז ונשאר דומם בעת ובעונה אחת; הוא קרוב כמו גם רחוק; הוא בפנים וגם בחוץ’ [5]. כל דבר ביקום הוא אלוהים מכיוון שהוא פשוט ביטוי של המציאות האולטימטיבית ההיא. הראשון מבין ארבעת המשפטים הגדולים (מהוואקיאס) של וודנטה הוא ‘אני ברהם (אהם ברהמסמי)’. אם אני בכל מקום בו זמנית, מבחינתי אין מרחב ואין זמן. בכל זאת יש תנועה כי ברהם היא תודעה, שהיא דינמית. אולם, כעת מושג התנועה שונה לחלוטין; חלל וזמן אינם מעורבים בו. המושג של אי-מקומיות בפיזיקה המודרנית התקרב מאוד לנקודת מבט זו.

בסופו של דבר עלינו לחשוב על ההבחנה בין המציאות להכרת המציאות. לעקרון אי הוודאות יש השלכות הרבה מעבר לתחום הפיזיקה. כל תיאוריה, מדעית או פילוסופית, מציגה רק מודל של המציאות המבוסס על פרשנות העובדות הידועות על המציאות. מודל מעצם הגדרתו הוא פשוט ייצוג של הדבר הממשי, לא של הדבר עצמו. בדיוק כמו שבמתמטיקה משתנה יכול לשאוף רק לאפס או לאינסוף, המודל מנסה לנצח להתקרב לממשי. לעולם אי אפשר להיות בטוח לגבי מידת ההתאמה בין הידע למציאות. הידע הוא חבורה של רעיונות על המציאות; הרעיונות לא יכולים להיות המציאות. המצב הרבה יותר מורכב כשזה מגיע להכרת המציאות האולטימטיבית. לפי וודנטה אלוהים הוא תודעה טהורה, שנמצאת בכל יצור חי. אז כל מה שאנו תופסים או יודעים הוא דרכו; הוא היודע האולטימטיבי. הדואליות סובייקט-אובייקט מונעת את האפשרות להיות מודעים למודעות שלנו באותו אופן, כפי שאנו מודעים לאובייקט. כיצד ניתן לדעת את היודע – היא קריאה מפורסמת בוודנטה [6]. לידע שני היבטים, רציונלי ואינטואיטיבי; האחד מגיע מהיגיון, הגיון ואינטליגנציה, השני מתובנה ומימוש. ידע רציונלי לעולם לא יכול לעזור לאדם לחשוף את האמת האולטימטיבית.

הפניות

1. סווטשוותר אופנישד, 3-20; קתופנישד, 1-2.20.

2. כביר גרנתוואלי (יצירותיו השלמות של כביר), עמ’ 169-170,

ed. RK שארמה.

3. היצירות השלמות של Swami Vivekananda, Vol.2, p.135.

4. J. Krishnamurti and David Bohm, The Ending of Time, p.96.

5. ישופנישאד, 5, 6.

6. בריהדרניאק אופנישאד, 2-4.14