איין ראנד לא רק דגלה במושג האובייקטיביזם בספרה, “אטלס משך בכתפיה”, היא חיה את הפילוסופיה הזו בתשוקה ובחוצפה נדירים.
יש הרבה דברים להתפעל מההישגים של איין ראנד. היא הגיעה לבדה לניו יורק ב-1925 כמהגרת ענייה. עם הזמן היא הפכה לסופרת נערצת, עלתה למעמד של סלבריטי יוצא דופן, והמשיכה לבנות אימפריה אינטלקטואלית רווחית. השפעתה נותרה יוצאת דופן עד היום, וספריה עדיין מודפסים. אחד הרומנים שלה, “The Fountainhead”, הפך לסרט פופולרי. (רנד כתבה את התסריט, על פי התעקשותה.) אופוס המגנום שלה, “אטלס משך בכתפיים”, יצא לאקרנים כסרט מודרני (חלק 1), כמעט שלושים שנה לאחר מותה.
אבל הפילוסופיה שלה, האובייקטיביזם, הייתה (ונשארה) ההשפעה החזקה ביותר של ראנד על החברה. שוב, יש דברים להתפעל באובייקטיביזם. הבנה חלקית אך מסורה של ערכים אצילים הייתה הבסיס לחשיבתו של ראנד. מאז תקופתו של אפלטון, השלישייה המוכרת של ערכים נצחיים הוכרה בדרך כלל כאמת, יופי וטוב. ראנד העלה את האמת, ושיבח את היושרה הבלתי מתפשרת. והיא חיה לפי הקוד הזה; היא הייתה נאמנה לאמונותיה. ראנד גם אימץ את היופי, ודגל באמות מידה מאתגרות של מצוינות… “החטא היחיד הוא לעשות דברים רעים.” בהתייחס לעיקרון הקלאסי השלישי, זה של טוב או אכפתיות, איין ראנד הסירה את המטא-ערך הזה הצידה. היא הייתה נרקיסיסטית אכזרית וחסרת רגישות שפגעה בחיי רבים. וכאן טמונה הנקודה הרכה בפילוסופיה האובייקטיביסטית.
זמן קצר לאחר מותה של איין ראנד ב-1982, בגיל 77, התקשר אחד ממקורביה המנוכרים, הפסיכולוג נתנאל ברנדן, ליחצן של איין מזה שלושים שנה. הוא שאל אותה מה היא מרגישה לגבי אובדנה של איין ראנד. היחצן השיב: “אני לא מרגיש הרבה מכלום. כל האהבה שהרגשתי כלפי איין נעלמה מזמן. אני לא יכול יותר להרגיש כלום בגלל ההישגים שלה. אני כועס מדי על האכזריות שלה, ועל הפגיעה שהיא נגרם לכל כך הרבה אנשים שדאגו לה”.
אמת ויופי (או יושרה ומצוינות) הם קריטיים להצלחה חומרית. אולם טוב הוא אולי המטא-ערך החשוב מכולם. זה גם הכי מאתגר, כי אי אפשר לתרגל טוב בוואקום. טוב כרוך בפיתוח של יחס אכפתי ומכבד עם אנשים אחרים. טוב הוא הרבה יותר מטכניקה להיות נחמד ולהסתדר עם אחרים. טוב מטפח את איכות האכפתיות באישיות המגשימה את עצמה. הטוב משנה את הדחף להצטיין, וכתוצאה מכך מתח בריא בין אינטרס אישי ושירות לזולת. ללא אכפתיות וכבוד לכל בני האדם, כל פילוסופיה או תנועה פוליטית, תעשייתית או דתית משחיתה בסופו של דבר לכדי סכנה קטלנית למין האנושי. נאצי מסור או טרוריסט יכולים להפגין נאמנות כלפי מטרתו, או לתפוס את האמת, ולבסס מצוינות בביצועיו, ועם זאת להסב כלאחר יד רוע בלתי ניתן להערכה על חפים מפשע.
איין ראנד הייתה אתאיסטית מסורה, אבל זה לא יכול לתרץ חוסר תחושה אגואיסטית. אברהם מאסלו היה גם אתאיסט מוצהר, אך הוא החזיק בערכים המטא-ערכים של אמת, יופי וטוב בלתי נפרדים. הוא הרחיק לכת והצהיר שהמטא-ערכים הללו הם מציאות, סוכנים פעילים פוטנציאליים, לא רק רהיט למוח. מאסלו הכריז שמטא-ערכים הם מציאות חיה וירטואלית באישיות המגשימה את עצמה. הוא היה חסיד של מדע ערכים, וסירב לוותר על חקר האמת, היופי והטוב רק לדת ולפילוסופיה.
למרות זאת, אובייקטיביזם היא פילוסופיה החובקת את הבכורה של הפרט. יש לשבח ולכבד זאת. דייר חשוב נוסף של האובייקטיביזם הוא ההכרזה שהרצון האנושי הוא הקובע את חווית החיים הפנימית. איננו יכולים לשלוט במה שעלול לקרות לנו בשדות המצב שבהם אנו חיים, אך אנו אחראים באופן מוחלט ליחס שלנו למצבים אלו. אף על פי שעין ראנד חיה בערכים של כבוד עצמי ואחריות אישית, היא עצרה שם. היא האמינה שלמדע יש את כל התשובות, ותובנה רוחנית היא פנטזיה. אבל, כפי שקבע ויקטור פרנקל, “איננו יכולים להיות חוק לעצמנו”. יתר על כן, איננו יכולים באמת לכבד את עצמנו במידה רבה יותר מאשר אנו מכבדים אנשים אחרים.
יש להעריץ את איין ראנד על האומץ שלה, אבל לא על חוסר הרחמים שלה. הודיתי שאובייקטיביזם מציג כמה דיירים בעלי חשיבות ועוצמה. עם זאת, כפילוסופיה, כוחה הופך להיות מסוכן מכיוון שהוא מנסה להיות שרפרף בעל שתי רגליים. אנו זקוקים לכל שלושת המטא-ערכים: אמת, יופי וטוב. הטריאדה הנצחית מגינה עלינו מפני אשליה נרקיסיסטית של כוח בל יטעה. כי כאשר כוח מוביל אותנו לעבר יהירות, האמת מזכירה לנו את המגבלות שלנו. כאשר כוח מצמצם את הדאגות שלנו ומכוון אותנו לאנוכיות, היופי מזכיר לנו שאנו זקוקים למגוון העשיר והמזין של אחינו ואחיותינו האנושיים. ואולי הכי חשוב, כשהכוח משחית ופוגע, הטוב מנקה ומרפא. שכן האמת, היופי והטוב הם אבני הבוחן שמנחות את המין האנושי לעבר אהבה ושירות.
ואהבה, ה”רצון לעשות טוב לזולת”, היא הכוח החזק ביותר ביקום.