עובדה מקובלת היא שמעבר לכל ספק, הבמאי והמפיק ג’יימס קמרון הוא גאון בכל הנוגע לאמנויות הקולנוע. וזה לא באמת יהיה הלם לאנשים המוכרים או שהיו עדים לעבודותיו כאשר מישהו טוען שסרט האסונות והרומנטיקה טיטאניק משנת 1997 עשוי להיות המגנום אופוס שלו. הסרט האמור נוגע וממשיך לגעת, ובהמשך, לשבור את לבם של צופיו עם הסצנות קורעות הלב והדיאלוגים שלו. הוא מותיר רושם שחצה שנים, או אפילו עשרות שנים, ובכל זאת, הוא עדיין ממשיך לעורר השראה ולהרשים גם לאחר ארבעת השעונים הראשונים. זה ממשיך. אבל, מה הופך אותו ליצירה כל כך נצחית? אסון הרסני הונצח בצורה כזו שאנשים ימשיכו לחשוב ולהרהר במה היה קורה אם הוא לא היה שוקע, וכך קרה, אפילו יותר לאנשים בו. המוחות היצירתיים מאחורי הסרט הזה השתמשו בזה כנקודת הציר שלהם כדי ליצור אולי את הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים על ידי שילוב של סיפור רומנטי בדיוני המתייחס למאבקי הכוח, האפליה וההבחנה בין המעמדות באותה תקופה. מאמר זה נועד לסקור ולבקר מה הפך את הסרט הזה לגדול על ידי בדיקת המרכיבים שלו יחד עם השיטות והאסטרטגיות של יוצריו, וכיצד הכל התאחד בקטע שובר קופות אחד בן שלוש שעות.
הסרט טיטאניק התרחש בתקופה המודרנית, כאשר קבוצת מחקרים מצאה את “ספינת החלומות” הטבועה: ה-RMS Titanic, בחיפוש אחר יהלום בעל ערך היסטורי, או “לב האוקיינוס”. ה-RMS טיטאניק הייתה סיירת פאר שיצאה לאמריקה בהפלגת הבכורה שלה ב-10 באפריל 1912. “וזה היה”, על פי רוז קלברט הקשישה, לבית דוויט בוקטר – נוסע של הספינה, אשר ידועה בעבר לאחר שהחזיק בחלומות של רבים, נפל כעת למעמקי האוקיינוס שעליו הפליג פעם, ולקח יחד איתו את חייהם של כ-1,500 אנשים על הסיפון. היא נזכרה בחוויותיה לצוות ולנכדתה, וסיפרה מחדש את הדברים שעשתה על סיפון הטיטאניק עם כל תפארתה לשעבר מהעזיבה ועד נפילתה. לאחר שנאלצה לעלות על הספינה כדי להינשא למישהו שהיא לא אוהבת רק בגלל שאמה רצתה להישאר לחיות בפאר, רוז דה-וויט בוקטר הצעירה לא ציפתה לפגוש את האדם שהיא תאהב ושאותו לא תשכח לעולם. עד נשימתה האחרונה: ג’ק דוסון, נסחף ואמן אמריקאי. הוא, לעומת זאת, הצליח לעלות על הספינה יחד עם חברו הטוב, פבריציו דה רוסי, בכרטיס מחלקה שלישית שקיבלו במכת מזל, כלומר זכייה במשחק פוקר. שני הגיבורים הצליחו להתאהב אפילו בזכות ההבחנות החברתיות שהוטלו עליהם, למורת רוחו של ארוסה של רוז, קלדון הוקלי. ג’ק הצליח לחוות יוקרה בעזרת נוסע אחר, בעוד שרוז הצליחה לחוות את החופש של להיות עם ההמונים הכלליים בעלי שיעור קומה נמוך יותר. עם זאת, השיא פגע, פשוטו כמשמעו, בצורה של קרחון עצום שגרם למותם של הספינה והאנשים שעל הסיפון. הספינה, המשיכה להיכנע למים הגדולים שמתחתיה, עד שטבעה במלואה, יחד איתו לבה של רוז שהוא יקר יותר מהיהלום שניתן לה. זה הרוויח את הסצנה המפורסמת שממנה רוז נשארת לצוף על פיסת עץ כשג’ק הוצג קופא מהטמפרטורות הנמוכות בצורה מסוכנת של המים, מה שהוביל בסופו של דבר למותו. היא שרדה, מצד אחד, והתחבאה מארוסה וניהלה חיים של פשטות יחסית הרחק מכל מה שהיה לה פעם, ובו בזמן, לא היה לה.
הגאונות הקולקטיבית של קמרון והצוות שלו באה לידי ביטוי בכל שנייה במיומנות, כמו גם שנעשתה בכוונה תכליתית של הסרט, בלי אפילו סצנה אחת בולטת במקום. אלו הסיבות שהפכו אותו, לדעתי, למה שהוא וכפו את הסרט כאחד הטובים בתעשייה:
נושא
הסרט מדבר על משבר חברתי שניכר בתקופה שבה ה-RMS הטיטאניק האמיתי שקע יחד עם נושאים אחרים כמו הלחצים שספגו נשים מהתקופה הישנה שלא הייתה להם כל כך מטרה או מחויבות, מלבד להיות נשואות לגבר. מי יספק להם יוקרה ואת מי הם ישרתו. הסרט לוכד בצורה יפה את הבעיות בחברה שלנו, במסווה של סרט רומנטיקה טרגי שבמרכזו אסון שמיוחס בעיקר לפזיזות וההתעלמות של האדם.
עלילה/פיתוח
כל נקודות העלילה והרמיזות שולבו בצורה נפלאה בקווים של הדמויות, כמו איך הטיטאניק הייתה אמורה להיות בלתי ניתנת לטביעה וכי “אלוהים עצמו לא יכול לשקוע [the] ספינה” – סימן לגורלה הידוע לשמצה ליפול טרף לקרחון האייקוני של הסרט במקום דאוס אקס מכינה. כל הדברים שנאמרו במערכה הראשונה נוצלו עד הסוף כאשר המחצית השנייה התגלגלה. זה ברור. כאשר, קח לדוגמא, את המיומנות של ג’ק ביצירת מערכונים — מה שכמובן צריך לקרות בשלב מסוים של הסיפור שכן הוא פורסם בטעות בדקות הראשונות של הסרט. זה עולה בקנה אחד עם העקרונות של שימוש בתער של אוקאם, ונעשה בביצוע מרהיב ואמנותי.
תווים
מבחינה אופי, אף דמות אחת לא הייתה חסרת חשיבות משמעותית להתפתחויות בסיפור, מכיוון שלכל אחת מהן היה תפקיד במה שעתיד להיות חיי האנשים בו. אפילו לבחורה שקלדון קטפה היה תפקיד בהחזרת האישיות של קאלדון כמי שתנצל מצב כזה.
סמליות
הסרט גם כולל, אלא, סובב סביב האמנות הנראית בסרט, כמו סצנת ההיכרות של ג’ק שבה הוא הוגדר על ידי סגנון האמנות שבו הוא משתמש והנושאים לסקיצות שלו, וכאשר ג’ק צייר את רוז “לובש רק [the diamond]” מה שסימן שהם כל כך רחוקים במערכת היחסים שלהם, וכאלה. ראוי גם לציין את החשיבות של איך ג’ק טופל כשהוא לובש בגדים שהיו יקרים משמעותית מאלה שלבש. סמליות בסרט עשויות לכלול גם את הכאוס סביב רמפות הפינוי מוביל לתאוות הבצע שבלבם של אנשים, כמו גם ליכולתם לנטוש אחרים רק כדי להציל את עורם.
הגדרה
ה-RMS Titanic, שהיא התפאורה השלטת של הסרט, עוצבה בצורה מופתית ושוחזרה כדי להידמות לאחת מהסיירות המפוארות ביותר בסביבות שנות ה-1900. עידן זה תואר כעידן של לקיחת סיכונים עם מדינות אחרות, כמו אמריקה, ולחקור את אדמותיה, בין היתר, אבל תמורת מחיר, כמובן. וזו הסיבה שהסביבה מכינה את הסיפור להרבה אפליה והבחנות מעמדיות.
דו שיח/שורות
השורות של הסרט הן אייקוניות וסוחפות – כל אלה נשמעו נכונים בכל הסרט. בסצנה שבה ג’ק ורוז נפגשו לראשונה, כלומר כאשר רוז ניסתה לקפוץ מהספינה, ג’ק אמר את השורה הבלתי נשכחת “אם תשחרר, אני אקפוץ לשם אחריך”, שזכתה שוב לסופה כ” אתה קופץ אני קופץ”. זה, יחד עם עוד הרבה שורות אחרות שהשפיעו מאוד על עצמם ועם הסיפור היוו את מכלול קווי הסרט המרגשים של הסרט ללא ספק.
אלמנטים אחרים
גם פס הקול של הסרט, שהשלים את הסצנות ואת מצב הרוח הכללי של הסרט, ראוי לציון. כמו במקרה של הקסם של קמרון מיצירות אמנות ופרטים מורכבים – משהו שניכר מתשומת הלב לפרטים שהייתה לקמרון כשצייר את דיוקנו של ג’ק של רוז, כמו גם הפשטות, אבל באותו הזמן, של מכשירי העלילה שבהם השתמשו.
בכל ההיבטים, הסרט לא משאיר הרבה מקום לאנשים להטיל ספק בכושר ההמצאה של העבודה.
עם כל הערך שלו, אני מאמין שהסרט הזה שווה כל פרס שהוא גרף מאז יציאתו ואילך, יחד עם השבחים והתגובה המוחצת מצד המבקרים והקהל כאחד. מה שהיה פעם טרגדיה הפך לצורת אמנות, וחולל מהפכה ביצירת הסרט הנהוגה כיום. הייתי מצפה שהסרט הזה יישאר בליבו של כל אדם שלבו הוא עשה את הרושם שלו. זה נצחי כפי שהוא מתקדם לכל הנושאים שאנו רואים אשר מתקיימים עד הימים, וכנראה יישארו עד שאר הימים עבורנו, האנשים. נאמנה למסר של הסיפור, השנים אולי ימשכו יחד עם הלב, אבל הוא לעולם לא ירפה.