כאשר עלתה השאלה איך הכי טוב לחגוג את יום השנה המאה של איינשטיין, קלדר ענה: ‘בואו נבהיר את תורת היחסות’. לאלתר, המחבר המהולל הגיב עוד יותר בכתיבת הספר המשעשע הזה – שדרש התייעצות ישירה של כשבעים פיזיקאים ואסטרונומים בשלושים מוסדות משני צדי האוקיינוס האטלנטי.
קלדר מציין את אלברט איינשטיין כמי שחולל מהפכה במושגים של מרחב, זמן ותנועה, ושכתב מחדש את תורת הכבידה: קלדר מציין גם את ציוני הדרך של עבודתו של איינשטיין להיות יחסיות מיוחדת (1905), העוסקת בתנועה במהירות גבוהה ובתורת היחסות הכללית. (1915), העוסק בכוח המשיכה. חקירה שלאחר מכן הראתה שאנו למעשה חיים ביקום דומה מאוד לזה שאיינשטיין תיאר, והחוקרים אישרו ופיתחו רבים מהרעיונות הסמויים במשוואות שלו. לפיכך, קלדר יוצא למסע דרך המוח, התיאוריה והעדויות הכתובות של מי שיכול לדמיין את היחס בין מסה, אנרגיה ואור.
ב-1932, שני מדענים פיצלו אטום ליתיום על ידי ירי פרוטון מימן כמעט במהירות האור; הם הוכיחו את תורת היחסות המיוחדת של איינשטיין. בניסוי פיצול האטום של קיימברידג’, שברי הליום מעופפים יחדיו החזיקו, לרגע לפחות, בדיוק אותה מסה כמו המסה המשולבת של החלקיקים המייצרים אותם. אבל בעוד מסה אינסופית אבדה בתרגום של מסה מדידה, כזו שונתה למהות אנרגיה. לפיכך, קלדר מכבד את הגאון בהרהורים של איינשטיין. באופן אינטואיטיבי, המוחיות של איינשטיין הדמייה שמסה מכילה אנרגיה, ולכן לאנרגיה חייבת להיות שקילות במסה. הנוסחה המקיפה שלו E = mc2 לא אפשרה אובדן של חומר. הוא הציע ש’הטבע ינהל חשבונות קפדניים של האנרגיה והאנרגיה הכוללת ביקום לעולם אינה משתנה; אפשר רק לערבב את זה.’
במכת מופת, איינשטיין הסיק שלאור יש מסה; הוא העריך את נשורת השמש על פני כדור הארץ כ-160 טון של אור שמש מדי יום. למרות שהטונה הזו מהווה אובדן דקה בלבד של מסת השמש בהשוואה לכולה, חלקיקי האור הללו סופגים לתוך מסת כדור הארץ. עם ההבנה הזו, אנו יכולים להבין שמקורות אנרגיה בסיסיים הם אלו הקשורים לכוחות קוסמיים: אלקטרומגנטיות המתבטאת באור, תגובות כימיות, תהליכים חיים, כוחות תת-אטומיים האחראים לתגובות גרעיניות וכוח הכבידה.
מהאמור לעיל, אנו יכולים להסיק 3.504 x 1014 טון או 350.4 טריליון טון שנוספו למסה של כדור הארץ מאז ההערכה האחרונה של נוכחות האדם הפרימיטיבי ב-6,000,000 לפני הספירה
תורת היחסות הכללית עוסקת במושגים של כוח הכבידה. על פי הגדרתו של קלדר לתיאוריה של איינשטיין, האנושות נמשכת מבחינה כבידתית בצורה מורכבת יותר ממה שנתפס בדרך כלל, בדומה למים המטפסים על דפנות המיכל שלהם בצנטריפוגה: לכן, הלחץ שנחווה על כף רגלו של האדם עקב המומנטום של כדור הארץ . כדוגמה, בין אם נפילה חופשית מבניין גבוה או מהירות בספינת חלל, אנו משיגים חוסר משקל; בה, אי אפשר לחוש את כוח הכבידה, אלא רק את השפעתה במגע עם תנועת המונית. כמו כן, הגדול חזה ‘כוח הכבידה מאט את הזמן’. שעונים על פני השמש או כדור הארץ פועלים פחות אנרגטית משעונים רחוקים יותר בחלל, בקליפות השפעה עוקבות כמו קונכיות האלקטרונים סביב ליבת אטום. לפיכך, הוא ראה בעיני רוחו את מהירות האור כדי לספק קשר מהותי בין זמן למרחב: ‘כשגוף מאסיבי מעוות את הזמן והמרחב סביבו, העיוותים האלה מנחים תנועה של עצמים אחרים בסביבתו.’ הוא תפס את כוח המשיכה כמיוחד של החלל, לא של פריטים בודדים בו.
אין ספק, כוח הכבידה ההמוני מתגלה בנטייה של אלקטרונים המקיפים את ליבת האטום, של הירח המקיף את כדור הארץ, של כדור הארץ ורכיבים המקיפים את השמש, ומערכת השמש עוברת במסלול בלתי נראה – מזנקת במהירות של 175 מייל לשנייה (630,000 קמ”ש). ) – כך הוא נלכד על ידי גלקסיה שכל גופה נוסע גם במסלול בלתי נראה דרך היקום – הכל כפוף לחוק התנהגות החלקיקים. אומרים שכוח הכבידה שולט ביקום; בכפוף לתצפית זו, גופים סולאריים מוגדרים במידה רבה במסלולים נוחים במרחב ובזמן.
טבוע בחוק הכבידה של איינשטיין הוא קיום ‘החור השחור’ הפופולרי כיום בדיון באסטרופיזיקה. נוכל לגעת רק בקצרה בהשפעה מרחיקת הלכת של הרהורים איינשטיין והשפעתו על מדע הפיזיקה: ההשוואה שלו בין כוחות ‘ג’ ברכב חלל שועט עם עצמים המגיבים לכדור הארץ שועט; הקשר בין זמן למהירות; כיפוף של חלל ואור; נוכחות של מסה באור.
קלדר ממציא את הגאונות של איינשטיין ב: “עבורו זה היה עניין של אינטואיציה; לפיזיקה ואסטרונומיה מודרנית, זהו סלע יסוד.”