“אפקט המתבונן” (נקרא לפעמים בעיית המדידה) מצביע על כך שעצם ההתבוננות (או מודדת) במשהו דורש שינוי בהתנהגות או במאפיינים של מה שאתה צופה בו, שאינו נוטה להיות מה שאתה צופה בו. על החוויות היומיומיות הרגילות שלך. רמזור אדום לא ישתנה מיד לירוק רק בגלל שאתה בוהה בו ומאחל לו. מדידת כמות הסוכר שיש לך בצנצנת הסוכר שלך לא משנה את כמות הסוכר הקיימת.
כמובן שיש לך בעצמך מאפיינים שבתיאוריה יכולים להשפיע על מה שאתה צופה בו. יש לך מסה ובכך כוח המשיכה; אתה מעט רדיואקטיבי; הרבה דברים אחרים, בעיקר פוטונים, בוקעים ממך (כלומר – פוטוני אינפרא אדום או חום) או קופצים ממך (כלומר – פוטוני אור גלוי וכו’). אבל ההשפעה נטו על מה שאתה צופה בה היא כל כך מינימלית עד שהיא כמעט לא קיימת. ובכל מקרה, זה כמעט בלתי ניתן לחישוב מכיוון שכל השאר בסביבת האובייקט הזה, וזה פחות או יותר אומר שלכל היקום הגלוי, יש גם מסה, הוא מעט רדיואקטיבי ופולט ו/או פולט פוטונים. גם לקרינה האלקטרומגנטית וגם לכוח הכבידה יש טווח פוטנציאלי אינסופי ואף עצם לא יכול להימלט מהשפעתם. ההשפעה שלך קטנה בהשוואה לזו של שאר היקום הגלוי!
השאלה באמת מסתכמת, מה שונה בך כשאתה מתבונן במשהו (עיניים פקוחות) לעומת כשאתה לא מתבונן במשהו הזה (העיניים שלך עצומות או הגב שלך מופנה)? כך גם לגבי גלאי כמו מצלמה, שגם לענייננו נחשבת ל’צופה’. האם למצלמה עם תריס פתוח צריכה להיות השפעה שונה על מה שמצטלם ביחס לזמן שהצמצם סגור? לא, תריס / עיניים פקוחות לעומת תריס / עיניים עצומות לא אמור להיות הבדל בהשפעה על מה שנמצא או לא נמצא בתצפית. יש לך או למצלמה בדיוק אותה מסה (כוח משיכה), רדיואקטיביות או פליטת פוטון / השתקפות ללא קשר לעיניים / תריס פתוח לעומת עיניים / תריס סגור.
למרבה הצער לקו החשיבה המעולה הזה, יש תרחיש אחד שבו הוכח שעצם התצפית כן משנה את ההתנהגות של מה שנמצא בתצפית. זה הניסוי המפורסם או הידוע לשמצה בחתך כפול. כדי לעשות סיפור ארוך מאוד קצר, חלקיקים הנורים על שני חרכים מפגינים התנהגות גלים (המכונה במקצועה “דואליות גל-חלקיק”) כאשר הם עוברים דרך שני החרכים אם לא נצפים. הננו-שנייה שצופה עושה כמו מציץ, התנהגות הגל הופכת להתנהגות חלקיקית (כלומר – כדור) בדיד. לא מציצים – גלים; מציצים – חלקיקים.
מלבד הניסוי הכפול הזה, אין שום אפקט של צופה (או גלאי)! חריגים לכלל דורשים הסברים אליהם אגיע בקרוב. בינתיים…
1) אם היה דבר כזה “אפקט צופה”, זה לבדו היה מרמז על המציאות של טלקינזיס. טלקינזיס מעולם לא הוכח לשביעות רצונה של הקהילה המדעית הכוללת.
2) אם היה דבר כזה “אפקט מתבונן” אז אף מדען לא יכול היה לקחת כל תוצאת ניסוי כערך נקוב בטענה שהמדען עצמו השפיע על תוצאת הניסוי רק מעצם היותו בסביבה.
3) מכלול השיטה המדעית וכל התוצאות המדעיות היו מוטלות בספק אם היה באמת “אפקט צופה”. כל הטקסטים המדעיים יצטרכו להתחיל עם ההסתייגות ש”מה שאתה עומד לקרוא אולי אין התאמה למציאות בפועל”.
4) החתול של שרדינגר אינו חי ומת; החתול של שרדינגר חי או מת וזה נכון ללא תלות בכל צופה. במשתמע, אין דבר כזה סופרפוזיציה ממשית של מצב ואין דבר כזה צופה שממוטט את פונקציית הגל לכאורה. מה שמעלה שאלה ברורה. בהיעדר משקיפים/גלאים, מה ממוטט את כל אותן פונקציות גל הנובעות מאותם מיליארדים על מיליארדי סופרפוזיציה של מצבים המתעוררים מדי יום ביקום?
5) אין “אפקט מתבונן” ביחס לעקרון אי הוודאות של הייזנברג מכיוון שמה שמתרחש אינו תלוי בכל צופה. הצופה אולי לא יודע, לא יכול לדעת למעשה, בדיוק גם את המיקום וגם את התנע של חלקיק, אבל זה לא אומר שלחלקיק אין מיקום מדויק ותנע מדויק בכל רגע נתון. זה גם מרמז שאני לא מקבל את הרעיון שהאובייקט המדובר בעקרון אי הוודאות של הייזנברג הוא גם גל וגם חלקיק בו-זמנית.
6) לא נראה ששום תהליך אחר בפיסיקה קוונטית או קלאסית מושפע מנוכחות או היעדרו של צופה כלשהו. זה חל על מנהור קוונטי; ריקבון רדיואקטיבי או ניוטרונים; יצירה והשמדה של ‘חלקיקים וירטואליים’; שימור מסה/אנרגיה, מומנטום, מטען חשמלי וכו’; תגובה כימית; מהירות האור וקבועים פיזיקליים אחרים.
הנחת היסוד שלי כאן היא שאנחנו ‘קיימים’ כיצורים של מציאות מדומה בנוף מדומה. היקום שלנו הוא יקום שנוצר על ידי מחשב/תוכנה על ידי סוכן או סוכנויות לא ידועים. עם זאת, הסוכן הזה, הסימולטורים, תכנת מספיק רמזים כדי לאפשר לנו להבין הכל. זה בהנחה שאנחנו אינטליגנטים מספיק כדי לשים לב מתי דברים נכנסים לקטגוריה של “זה ממש מוזר” ואז להבין הסבר. אני מציע שקבוצה מרכזית אחת של רמזים היא מה שהיינו מכנים “חריגים לכלל”.
“אפקט הצופה” בניסוי הכפול-חריץ הוא חריג אחד כזה לכלל. אחר הוא שמהירות האור היא היוצא מן הכלל לכלל שניתן להוסיף ולחסיר מהירויות אחרת. אנרגיה אפלה היא החריג לחוק שימור האנרגיה.
ואז יש את הכוח הגרעיני החלש והשוויון. במודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים, ביחס לארבעת הכוחות – אלקטרומגנטיות, כוח משיכה, הכוח הגרעיני החזק והכוח הגרעיני החלש – אם הופכים את שלושת הפרמטרים של זמן, מטען ושוויון (שמאל-ימין) כל השונות. חוקים, עקרונות ומערכות יחסים עדיין צריכים לעלות על הדברים שלהם ללא שינוי. וב-11 מתוך 12 מקרים, זה מה שהניסויים והמשוואות מראים. אבל, במקרה ה-12 ההוא, ראיות ניסיוניות מצביעות על כך ששוויון אינו שווה בכוח הגרעיני החלש. אני שוכח עכשיו מה זה, אבל או שיש הטיה שמאלית או הטיה לימין (נראה לי שזו הייתה הטיה שמאלית) – אבל בתיאוריה לא אמורה להיות הטיה בכלל.
יש עוד סט שלם של רמזים הנקראים “חריגות”. אלה מתרכזים לעתים קרובות סביב עמדת “אני יודע מה ראיתי” של המאמין לעומת עמדת “זה לא יכול להיות ולכן זה לא” של הספקן. עם זאת, כמה חריגות הן כל כך בפנים שלך שמשהו אחר מלבד “זה לא יכול להיות ולכן זה לא” נדרש כדי להסביר דברים. אנומליה אחת כזו חייבת להיות חידת ‘מעגל’ היבול. אחר חייב להיות הלוויין ה”טבעי” החסר של ונוס, Neith. שלישית חייבת להיות המספר יוצא הדופן של סלעים על מאדים שצולמו על ידי רוברי מאדים שונים שיש להם דמיון די מוזר לחפצים חיים או אובייקטים מעוצבים בתבונה כאן על כדור הארץ. אפשר לצפות לאחד או שניים או אפילו שלושה, אבל כשהיא מגיעה ליותר מתריסר, ובכן, משהו דפוק איפשהו.
יש עוד סט שלם של רמזים הנקראים “פרדוקסים”:
1) הסתבכות קוונטית היא פרדוקס בכך שהיא מפרה לכאורה את מגבלת המהירות הקוסמית; מהירות האור.
2) דואליזם נפש/גוף הוא פרדוקסלי;
3) היקום חייב להיות אחד עם עצמו, אבל זה שני חלקים – חלק אחד קוונטי וחלק אחד כוח המשיכה. לא ניתן לאחד את שני החלקים וזה פרדוקסלי.
לסיכום, כל הדגמה של “אפקט הצופה” או “בעיית המדידה” ניתנת להסבר בקלות על ידי מה שהוליווד תכנה “אפקטים מיוחדים”, שזה משהו שתכנות תוכנת מחשב מצטיינים בו.